אמש במלחמה: 15 אלף איש דורשים תשובות

ביום שבת התקיימה הפגנת ענק פרו-פלסטינית במרכז לונדון. אלפי אירופאים כועסים אוהבים להשטיח את הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, למצוא אשמים ולהרגיש צודקים

עדי הררי, לונדון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עדי הררי, לונדון

אמש במלחמה לא ירדתי למקלט. לא שמעתי אזעקה, לא תפסתי את החתול ורצתי לחדר מדרגות, לא שמעתי בום ולא הלכתי לבדוק באפליקציה אם היה יירוט. אמש במלחמה בן זוגי לא קיבל צו שמונה. הוא לא עלה על מדים, לא נפרד ממני בתחנת אוטובוס ולא נסע לתפוס קו במקום חיילים סדירים. אמש במלחמה לא מצאתי רסיסי טילים. לא יצאתי לרחוב ולא מצאתי מתכת רותחת מתחת לרגליים, סמל לשנאה שמגיעה עד לפתח הבית. אמש במלחמה שוטטתי בלונדון, לא רחוק מהבית ששכרתי לפני זמן קצר, והשנאה הגיעה אלי כשעמדתי מול 15 אלף שלטים שקראו לי רוצחת.

» המדריך להעלאת סף הכאב» במערכה הזאת כולנו מפסידים

ביום שבת בצהריים התקיימה בלונדון הפגנת ענק שיצאה מרחוב דאונינג עד לבניין השגרירות הישראלית. 15 אלף לוחמי שלום וצדק צעקו על פשעי מלחמה ורצח עם. היו להם שלטים, מגאפונים, כוח רגלי וזכות למחות בלי ששום ראפר בשקל יכה אותם וישלח אותם למיון. 15 אלף איש צעדו ברחובות לונדון ולא הבדילו בין ישראלי, יהודי ובני אדם. היה להם בעיניים רק שחור ולבן: ישראל – רע, עזה – טוב. חלקם ביקרו ברמאללה ושכם בעבר, אבל מעולם לא היו בשדרות. רובם קוראים תקשורת עולמית, אבל מעדיפים להישאר רק עם הכותרות. אף אחד מהם לא עוצר ומבין שבמלחמה המצב קצת יותר מורכב מכמה סרטונים שרואים בפייסבוק.

נצמדים לכותרות. הפגנה פרו-פלסטינית בלונדון השבוע (צילום: AFP/Cael Court)

להיות ישראלי בלונדון לא נמדד רק כשיש מבצע צבאי בסדר גודל של "צוק איתן". זה מתבטא כשהפקידה בבנק שואלת מאיפה המבטא, ואז עונה "אוקיי" חרישי כשהיא שומעת את התשובה. זה מתבטא כשסוף סוף מגשימים חלום ורואים את פרל ג'אם בהופעה, ואז שלושה שירים לקראת הסוף, שנייה לפני שהוא שר את "Alive", אדי וודר שולח חיצי ביקורת. זה מתבטא כשהולכים ביום שבת שמשי על התעלה, שומעים מסיבה שמחה וגדולה, וכשמרימים את המבט ומחדדים את הראייה רואים שלטים מלאי שנאה במרפסת. זה מתבטא כשלחברה ישראלית יש חברת כיתה פלסטינית מרמאללה. כבר מעל לשנה שהיא ממררת לה את החיים, מזכירה לה שוב ושוב את המצב הביטחוני ודורשת ממנה הסברים. היא בתגובה מעדיפה להימנע מוויכוח, ומכריחה את עצמה ללכת לערבי כיתה. להיות ישראלי בלונדון זה אומר להיות פנים של אומה שלמה. בלי דעה, בלי חשיבה עצמאית, בלי אמות מידה אישיות של צדק ומוסר. להיות ישראלי בלונדון זה להיות שעיר לעזאזל. דרך נוחה לתת פנים ושם על כל הזוועות שרואים בטלוויזיה.

15 אלף איש דורשים ממני תשובות. מבקשים בביקורת וכעס לקחת צד, לנתח ולהסביר מצב מורכב שנמשך כבר מעל ל-60 שנה. הם דוחקים אותי לפינה ומבקשים ממני להסביר מצב שאנשי צבא ושרי ממשלה לא מוציאים לו פתרון. הם מבקשים ממני לתת תשובות על נושא שאנשים בארץ מכים ורוצחים עליו ברחוב. 15 אלף איש עושים עבודה מצוינת בהשטחת נושא כואב ומדמם וחיפוש אשמים. ובכן, אין לי תשובות, אין לי גם אמת מוחלטת. יש אנשים בודדים שמתחבאים בחדרי מדרגות ונשלחים להילחם בעזה, ויש אנשים בודדים שיושבים בצפיפות בדירה קטנה בעזה ומתפללים שיחזור החשמל. "רוצחים", "כובשים" ו-"טרוריסטים" אלו מילים גדולות ללא פרצוף, אבל הן בהחלט סקסיות כשאירופאיות בלונדינית כותבות אותן בשלט.