דניאל שירין, עכבר העיר

מטח כבד. יירוטים. פצועים. הרוגים. אורנה בנאי. הפסקת אש. נעדר. ווטסאפ. פייסבוק. גופה. גינוי. הצל. אורלי ויינרמן. הלווית המונים. סמולנים בוגדים. ימנים קיצוניים

די, בבקשה תפסיקו לדבר על זה, ביקשתי בתוך הראש. אני לא יכול יותר לשמוע, לא רוצה. כמו מערכות תקשורת רבות, גם המשרדים של עכבר העיר בנויים באופן ספייס – חלל רחב שבו פזורים לאורך או לרוחב שולחנות ארוכים שמולם יושבים העובדים במרווחים של כמטר אלו מאלו; תרצה או לא – האנשים שיושבים לצידך יהיו החברים שלך, שותפים לשיחות שלך ואתם לשלהם. למזלי אני יושב בסביבת אנשים שאני אוהב ושנחמד לי לשמוע, אבל בימים האחרונים אני מנסה לשמוע כמה שפחות ממה שקורה מסביבי. עוד תמונה של צעיר אמיץ עם עיניים צוחקות וחיות שנפל חלל ולא ישוב יותר, עוד דיווח על נפילה שיורטה או לא יורטה.

» התשובה למתקפות ברשת» 15 אלף איש דורשים תשובות

אנשים בעבודה לא מפסיקים לדבר על כמה נורא המצב ומי אני שאבקש מהם להפסיק? אולי זו התרפיה שלהם, אולי כך הם פורקים את המתח. אבל אני, שהייתי סאקר של חדשות בימים הראשונים כי "אוטוטו זה נגמר ואני הרי חייב להיות שם כשזה קורה", פשוט כבר לא מסוגל לשמוע, לא יכול להכיל את המידע הזה יותר. אני מנסה להתעלם ולשקוע לתוך האוזניות הכתומות שלי, אבל זה לא עוזר. הרעש והאווירה חודרים גם את שני עיגולי הפלסטיק ואני שוב מוצא את עצמי בלופ אינסופי של ידיעות. מפעל העצב עובד שעות נוספות ומזמין אותי אליו בחיוך מריר: "בוא, חביבי, רק תיקח".

פייסבוק ואינסטגרם, או כפי שאני אוהב לקרוא להם – פייסבוגרם, הם שני חברים שמעולם לא אכזבו אותי. נכון, הם לא מצטיינים בתוכן מקורי במיוחד, אבל לרוב מצליחים לספק לי את מנת האסקפיזם שאני זקוק לה – מם וויראלי על הפוליטיקאי התורן, סרטון של חתול שמגהק ואיזו תמונה של מישהו חתיך. בקיצור, כיף. המצב שם כרגע שונה בתכלית: מעדכוני חדשות בשרשרת שמודיעים על עוד הרוג או נפילה, דרך תמונות לא מצונזרות מלב ההפצצות בעזה ועד ללינצ'טרנטים זועמים ואלימים באנשים שהעזו להביע דעה שאינה: "כבשו את עזה! כנסו עם הטנקים בכל המנהרות!".

אני זוכר שכשהייתי בן 6 היה איזה משחק מחשב שבו הייתי יכול לשמור את מצב שבו אני נמצא בכל שלב ולחזור אליו מתי שמתחשק לי, כך שגם אם אפסל, אוכל לחזור מיד לאותה נקודה במשחק. כל כך אהבתי את האפשרות הזו, עד שלפעמים הייתי מתבלבל וחושב שכך זה גם בחיים – לא סידרתי את החדר? אין בעיה, אחזור לנקודה שבה הוא עוד היה מסודר; אכלתי יותר מדי? לחיצת כפתור תחזיר אותי לתחילת הארוחה. אני חושב שאותו דמיון פרוע השתלט גם על אותם אנשים שנותנים דרור למקלדות שלהם ושוכחים שבצד השני נמצאים אנשים בשר ודם. מילה פוגעת שיוצאת, גם כזו שנכתבת ולא נאמרת, קשה להחזיר.

לופ אינסופי של ידיעות על המצב (צילום: AP)

"תראה נשיונל ג'יאוגרפיק", הצעתי לבעל הדירה שלי, שהתלונן באוזניי שגם הוא כבר עייף מלצפות בעדכוני החדשות. "עם קצת מזל, אולי תתקל בתיעוד נדיר של חולדת המדבר. קצת אסקפיזם, אתה יודע". דיברנו עוד קצת על המבצע ועל המצב ("זה נורא") ואחר כך נכנסתי לדירת החדר וחצי שלי. הייתה אזעקה. הכלבה שלי רצה אליי, רועדת מפחד. היא כבר מכירה את התרגול – בעוד כמה שניות יהיה בום. התיישבתי בנקודה הכי מרכזית בבית והיא הצטנפה לי על הברכיים, כשהמצח השחרחר שלה מקומט במין עווית לא ברורה של "מה קורה פה?". אחרי שתי דקות ופיצוץ קמתי מהרצפה, סוחב איתי קצת מהלכלוך שהצטבר עליה (צריך לשטוף את הדירה בהזדמנות) ופניתי, כמו על אוטומט, להתעדכן מה המצב, האם הייתה נפילה ובכלל מה צריך להרגיש בשעות הקרובות.

המון זמן לא בכיתי. מוזר בהתחשב בעובדה שהמציאות סביבי לא מפסיקה לתת לי סיבות לבכות. אבל בעצם אם אני כל הזמן עצוב, אז בסוף אני לא עצוב בכלל, כי סף הרגש שלי כבר עולה וחיילים מתים הופכים לדבר שבשגרה עבורי. אני לא יכול להיות עצוב כל הזמן, לא רוצה שהרגשות שלי יקהו. אז חיפשתי ביוטיוב שיר שתמיד מפרק אותי לחתיכות, נעמדתי מול המראה בפיג'מה שלי (פיג'מת רוני דניאל, למתעניינים) ובאמצע הפזמון העיניים שלי כבר גילו סימנים של רטיבות מתקדמת. דווקא כששטף המידע פסק.

פינוי הריסות בית שנפגע בלוד (צילום: תומר אפלבאום)