אמש במלחמה: קולה של אמא

נדמה שבין כל הגנרלים בחדשות לאמהות לחיילים הקרביים ברשת, מקום האישה נדחק לאזור צר מאד שלא משקף באמת את המצב

מור דבורקין-פוגלמן, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מור דבורקין-פוגלמן, עכבר העיר

בוקר טוב לכן, נשות ישראל! מה שלומכן הבוקר? שטפתן פנים? צחצחתן שיניים? ואת הרחם הברקתן כבר? אל תגידו שלא ידעתן - הגוף הנשי הוא הכוכב החם של קיץ 2014! מדברים עליו, מדברים בשמו, נלחמים עבורו ובעזרתו, נכנסים, יוצאים, והכל - בשם "המצב".

» מוכרחים להיות עצוב» במערכה הזאת כולנו מפסידיםמרגע שהחלו התותחים לרעום, גויסה האנטומיה הנשית למאבק, והרשתות החברתיות נשטפו בשלל דימויים הקושרים בין גופניות ומיניות נשית למלחמה בעזה. במסגרת שיח שכזה, מתמלא הפיד שלנו שלל ממים המדמים את מפת ישראל לגופה של אישה ומסמנים עליו עד איזה איבר יוכל החמאס להגיע לפני שיחטוף סטירה. אחרים מציגים את עזה כאשה שרועה בתנוחה מפתה כשכל לבושה הוא כיסוי ראש מוסלמי מסורתי ומעליה הכיתוב "ביבי, הפעם תגמור בפנים". במסגרת שיח שכזה מופיעות יחד תמונותיהן של אורנה בנאי, גילה אלמגור ואורלי ויינרמן תחת הכותרת "ממחר בחנויות הספרים: שלוש זונות במחיר מבצע". מפגינות שמאל מותקפות ונתונות לאיומי אונס מצידם של פעילי ימין משולהבים. רק השבוע הכריז מרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן באחת מתכניות הבוקר ברדיו, כי "הדבר היחיד שיכול להרתיע מחבל מתאבד הוא הידיעה שאם הוא לוחץ על ההדק - אחותו תיאנס".

פגיעה בדימוי האישה בחסות המלחמה. ממים ברשת (צילומי מסך)

נשיות ולאומנות בכפיפה אחת

השימוש בגוף הנשי ובדימויי גוף נשיים בכל מה שקשור ללאומיות ולאוּמנות אינו חדש. לאורך ההיסטוריה ייצג הגוף הנשי, ובמיוחד הגוף האמהי, את המולדת עליה נלחמים ולמענה יוצאים לקרב. שלל יצירות אמנות גילמו את רוח האומה בדמותה של אישה, החל מפסלה של ניקה, אלת הניצחון היוונית, שפוסל לכבוד הניצחון על התלמאים, דרך מריאן חשופת החזה של המהפיכה הצרפתית ופסל החירות המתנוססת למול חופיה של ניו יורק, וכלה בפסל רחל אמנו של דוד פולוס בקיבוץ רמת רחל.» כשהמלחמה מגיעה ללונדון» המדריך להעלאת סף הכאבתשאלו בוודאי מה לאותן יצירות אומנות המעלות על נס את הייצוג הנשי לכל מה שיפה ונועז בחייה של אומה, ולאותן התבטאויות נוטפות שוביניזם ברשתות החברתיות? ובכן אלו הם שני הצדדים של אותו מטבע - בכל מה שקשור לתרבות המלחמה, הרי שמקומה של האישה, בין אם היא מועלית לדרגה מיתית ובין אם היא מושפלת עד עפר, מתמצה בגופניות בלבד - בהקשר המיני או האמהי ותו לא. תנו לנו גוף שאפשר לפעול עליו ודרכו במאבק באויב (חיצוני או פנימי) ואת קולכן ומחשבותיכן - שימרו לעצמכן. כי מלחמה היא לא עניין לנשים, כך משדרים לנו כל אותם ממים פוגעניים, טוקבקים המתייחסים לגופה של אשה ולא לגופו של עניין וכן כל אותם פנלי תקשורת אין סופיים על טהרת ענודי העניבות ורבועי הלסת. ולמרבה ההפתעה והצער, רובנו מצייתות ומשתפות פעולה.

מרגע שהתחילה הלחימה בדרום עברו כל אתרי ועיתוני הנשים למצב של דיבור מהרחם - אין סוף מאמרים, פוסטים וטורי דעה בסגנון "דואגות לילדים בשני הצדדים", "חודש תשיעי בימי מלחמה" או "מיומנה של אמא לחייל קרבי". לא משנה אם הכותבת היא מצידה השמאלי או הימני של המפה הפוליטית ואפילו לא אם היא פמיניסטית, חכמה ובעלת מגוון דעות מוצקות בימי שקט. נקודת הפתיחה של הטקסטים הללו היא תמיד אותה אחת: רעייה ואם, רגישה ורגשנית, חרדה ודואגת. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את מספר הנשים שמספקות קול אלטרנטיבי המנתח באופן מושכל את הסיטואציה המדינית-ביטחונית בה אנו נמצאים, ומציע לה חלופות. תאמרו "אז מה? מה רע בהשמעת קול נשי, רך ולא מיליטנטי שדואג לכל הילדים בסביבה ורוצה שקט ושלום?" אז נכון. גם הקול הנשי הקלאסי הוא חשוב ואין כל רע ברגש אמהי חם ובדאגה לילדי שדרות ועזה, גולני וגבעתי גם יחד. אבל לקול הזה יש מחיר כבד כאשר הוא מופיע כקול הנשי הבלעדי. החברה שלנו עדיין מקשרת את אותו דיבור מהרחם עם רגשנות, אי-רציונליות וחוסר יכולת לקחת אחריות או לקבל החלטות שקולות ("היסטר" ביוונית הוא רחם, ומכאן המילה היסטריה). זו הסיבה שעל אף שנים של שימוש בקול הזה במסגרת השיח הישראלי, התועלת שצמחה ממנו בשינוי מצבנו הבטחוני-פוליטי היא אפסית.

לא רק בישראל

לאורך יותר ממאה השנים שחלפו מראשיתה של התנועה לשחרור האשה, נטו נשים להניח את דגלי השוויון בעיתות מלחמה, ולהטות שכם לטובת האומה כרעיות, נשים ושומרות המוסר החברתי המקובל. כל זאת, בתקווה שהשתתפותן הנלהבת תשיג פריצת דרך במעמדן כאשר יונחו הרובים. פריצת דרך שכזו לא קרתה מעולם, וכל שיתוף פעולה עם הסדר הישן על ידי השמעת הקול האמהי לבדו רק החזיר אותנו שנות אור לאחור - למקום בו שוב רואים בנו גוף ומכשיר המשרת את אותו סדר. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא ארצות הברית של מלחמת העולם השנייה, בה הנשים אמנם יצאו להחליף במפעלים את הגברים המגוייסים, אך במקביל ניהלו שיח שמרני לפיו הן רק שומרות על הבית עבור בניהן ובעליהן. החברה האמריקאית "גמלה" להן בשנות החמישים עם בתים פרבריים רחוקים מכל מרכז תעסוקתי, כשלמרבית הנשים אין עדיין רשיון נהיגה, כולל בגדים תפוחים ובלתי נוחים שסימלו חזרה לנשיות ענוגה ופסיבית, וקמפיינים אגרסיביים נגד תחליפי חלב ובעד הנקה והישארות עם התינוק בבית. לכן, כאשר אתן אוחזות במקלדת בפעם הבאה ועומדות להשמיע שוב את "קולה של אמא", זיכרו שבימי מלחמה כבימי שלום - כאשר אנו בוחרות לשמר את השיח המתמצה ביכולתנו הגופנית ללדת, להאכיל ולהכיל, אנו בוחרות להדיר את עצמנו ממוקדי קבלת ההחלטות, ולכלוא את עצמנו בפוזיציה הנשית הצרה של אימהות ורעיות המעסיקות עצמן בהכנת חבילות לחיילים והפעלת הילדים במקלטים. פוזיציה המשלימה בראש מורכן עם המציאות הקיימת, במקום לשאת מגוון קולות אלטרנטיביים המספקים תובנות חדשות והצעות אופרטיביות ומושכלות ליצירת מציאות אחרת.