טור עורכת: קיבעון ושמו רוני דניאל

אם יש משהו שמאפיין את הפרשנים הצבאיים במלחמה הזאת הוא הקיבעון וההתעקשות על עמדותיהם המקוריות. במצב כזה, העיתונות מאבדת את ייעודה ככלב השמירה של הדמוקרטיה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

שום דבר לא יפגע את רוני דניאל - לא אישה, לא כדור מחבלים, שום דבר. כבר קרוב ל-20 יום שהוא ישן באולפן של חדשות 2, מתקלח עם מבזק הבוקר, מתגלח עם סכין חד פעמית, ויוצא לשטח, חמוש במיקרופון ובנחישות אין קץ. כי יש משהו במצב הנורא שאנחנו נמצאים בו, שהופך את העבודה של אנשי חדשות למסעירה יותר. אם החיילים הם גיבורי התרבות החדשים, אז הכתבים הצבאיים הופכים למנהיגים. לרוב העם היושב בציון יש הרבה יותר עניין במה שלרוני דניאל יש להגיד, מאשר מה שיש לביבי להגיד. בעצם, יכול להיות שיש בזה הרבה צדק - כי כל מה שראש הממשלה יכול להגיד כרגע זה "חייבים להגן על ישראל", בעוד לדניאל יש אוצר מילים רחב בהרבה שכולל את "חייבים להגן על ישראל" ו"חייבים להיכנס לעומק עזה".אבל רוני דניאל לא לבד. אם יש משהו שברור מהמלחמה הזאת (ובבקשה בואו נפסיק לקרוא לה מבצע) הוא שהעיתונות היא כבר מזמן לא כלב השמירה של הדמוקרטיה. ולא כי היא לא רוצה, אלא כי הקוראים שלה, אנחנו, ממש לא מעוניינים לשמור על הדמוקרטיה. הקהל מצביע ברגליים, בשלט ובמנויים, בחרמות ובפיגועי פייסבוק, בקריאות לאלימות, להרג, לרצח ומה לא. ירצה העורך הראשי לעמוד בפרץ המתנגדים יעשה זאת, לא ירצה - ימחק, יוריד וישנה את הכותרת. הרוב בחרו להתגייס לצה"ל ביחד עם החיילים, והפכו לשלוחה של משרד ההסברה הלאומי. מדריך קרב מגע. רוני דניאל:

אבל בואו נחזור לרוני דניאל. כי מתישהו, אחרי כל כך הרבה ימים של שידור רצוף, שבו מגישי החדשות מחליפים זה את זה באולפן בשיטת הכיסא החם, משהו צריך להתפקשש. כולנו זוכרים לטובה את תקרית אנדי וורהול של אהוד יערי, בה ניסה לדבר עם שדרן חדשות של החמאס, ששידר את יערי בו זמנית, עד שנוצר לופ אינסופי של יערים מרוגשים ומלאי עזוז. ורוני דניאל לעומת זאת, כבר כמה פעמים כמעט ונפל במילוי תפקידו. כתבנו ירין כץ הצליח ללכוד אותו עומד כצוק איתן מול משאית מתקרבת, חסר פחד ונחוש לסיים את המשפט. כמה ימים לפני כן כתש בהצלחה מישהו שניסה להידחף לו לפריים. אם זה היה תלוי בדניאל, אני בטוחה שכבר מזמן היה לובש קסדה ואפוד, ורוכב אל עבר השקיעה בחופי עזה. דרושה תוספת סיכון. רוני דניאללא נשלה את עצמנו שעיתונות היא מוסד אובייקטיבי, שתפקידו רק לדווח. אדרבא, דניאל, כמו יערי, מוגדר מראש כפרשן, ולכן כמעט מתבקש שיגיע לאולפן עם אג'נדה. באותו אופן ומכיוון אחר לגמרי, גם תפקידו של גדעון לוי הוא להשמיע את דעתו. רק נדמה שמימין ומשמאל, הפרשנים (אגב, כולם גברים - כן?) לא נותנים למציאות לבלבל אותם. בעוד צה"ל חושף עוד ועוד מנהרות, ומידע חדש על הנעשה בעזה נחשף, מה שמאפיין את מי שאמורים לתת פרשנות בטחונית היא הקיבעון המוחלט שלהם בדעותיהם. ואם היה תפקיד ביקורתי לעיתונות הרי הוא שם, בבדיקה זהירה, חסרת אגו ואינטלגנטית של המתרחש. אך כמו שאיבדנו אנחנו את היכולת לזוז בין עמדות, יכולת ששמורה לאזרחים במשטר דמוקרטי נאור, כך גם מי שאמורים לשמור על היכולת הזאת, איבדו את זה לגמרי.