טור עורכת: סלח לי אבי, כי התמכרתי

אם "מתים לרגע" הצליחה לשרוד את לוח המשדרים של "צוק איתן" כנראה שבכל זאת יש בה משהו. סיפורה של התמכרות לא מכוונת

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

לרגע אחד, סוף סוף , היה כאן שקט. אולי זמני, אבל שקט. אולי מדומה, אבל שקט. מעורר חלחלה, אבל שקט. הפסקת האש היא (לפי שעה) הדבר הכי טוב שקרה השבוע או לפחות כך היה נדמה. עם יד על השד הידיעה הכי משמחת שהגיעה אליי למייל הייתה שהדרמה היומית של HOT "מתים לרגע" תזכה לעונה שנייה. אחרי עשרות אלפי הורדות ב-VOD ועוד כמה אלפים ביוטיוב, אגם רודברג ועופר שכטר יקבלו שוב הזדמנות ללבוש שוב מדי רופאים, ולשחק בשיבה מהמוות. על הדרך ינסו גם לרפא כמה אנשים במסגרת תוכנית לסטודנטים מצטיינים.

צריך לשים דברים על השולחן - מתים לרגע היא לא הסדרה הכי טובה שנוצרה פה. יש איתה הרבה בעיות, שחלקן קשורות לעובדה שהיא דומה, לעיתים דומה מאוד לסדרות אחרות. קחו למשל את פרק מס' 6, שבו הגיע לבית החולים כצנלסון זוג מבוגר. הבדיקות הראו שהאישה חולה בסרטן סופני, ובעלה האוהב ביקש שהרופאים יסתירו ממנה את המידע. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שהוא הופיע בגרסה דומה בעונה הראשונה של האנטומיה של גריי. מרדית' הסטאז'רית הצעירה, התלבטה האם לספר לאישה מבוגרת שהיא חולה בסרטן סופני, אחרי שבעלה התחנן לא לגלות. וכמובן שיש סטודנטית אובר-אצ'יברית (היוש כריסטינה), ואחד שהוא קצת פרחח (אהלן אלכס קארב) ודוקטור אחד עם עיניים כחולות וחיוך כובש (מה נשמע, מקדרימי?). ועוד לא התחלנו לדבר על מוטיב החזרה לחיים, העולם הבא ועל התעלומות הרפואיות - חומרים שפרנסו כמה וכמה סרטים וסדרות בעשורים האחרונים. שרדו את "צוק איתן". מתים לרגע (צילום: אוהד רומנו)

אבל גם עם האינפורמציה הזאת, וגם עם דיאלוגים שלא תמיד מצליחים לעבור כסופר משכנעים - אי אפשר להפסיק לצפות בסדרה הזאת. פשוט ככה. היא תופסת את הצופה הסביר (וכשאני כותבת צופה סביר, אני מתכוונת אליי) באופן מביך וטראשי, וגורמת לו לתהות - "האם באמת יכולה להיכנס בבן אדם רוח של זאב?" או להבדיל "למה עופר שכטר לא זוכר שום דבר מלפני גיל 6?". כמו כן, הם גורמים לאותו אדם מן היישוב (ושוב, אני מתכוונת אליי) לחפש בגוגל מחלות מסתוריות, ולחשוש שמא גם הוא יחלה בהם, ויגיע לבית חולים מפוקפק עם סטודנטים בעלי ייצר הרפתקנות מסוכן.

שתי הפתעות נחמדות ביותר מחכות למי שלא מתבייש להתמכר ל"מתים לרגע" - האחת אגם רודברג, שכבר כתבתי בעבר על המהפך החיובי שעברה (ותודה ליורם לוינשטיין), והשנייה היא אביגיל הררי, המגלמת בסדרה את יעל. נכון, הן לא מקבלות רפליקות של שייקספיר לדקלם, וקווי העלילה לעיתים מזכירים הרבה יותר את "היפים והאמיצים" מאשר את "האוס", אבל שתי השחקניות הצעירות האלה עושות חשק להגיע למיון. דווקא בלי הרבה יומרות ופוזה, ועם לא מעט רעננות (וכן, גם המראה המצודד שלהן לא מזיק), הן מביאות הרבה כיף למסך. ואם הסדרה הזאת הצליחה לשרוד את לוח השידורים המזעזע של צוק איתן (מי אמר רוני דניאל לווריד ולא קיבל?), אז כנראה שיש בכל זאת יש בה משהו. הכי הפסקת אש מבורכת.