טור עורכת: ובימים ההם יש נשיא בישראל

רובי ריבלין ממשיך ומתגלה כנשיא נועז, מעורר השראה ומקרב לבבות. אז איפה כל זה היה קודם? ואיך זה קשור למירי רגב?

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

קונצנזוס הוא מושג מאיים. הוא מכיל בעיקר את היפוכו, כלומר את כל מה שהושתק, הודחק ונדרס בדרך לאותה הסכמה כללית. קונצנזוס הוא חיבוק שאין בו ביקורת עצמית או יכולת לקבל דעות אחרות, ובמובן הזה הוא גם יכול להיות אלים וחונק. ישראל פוסט "צוק איתן" מלאה בקונצנזוסים שכאלה: הסכמות רחבות שאינן הסכמות, חיבוקים לאומיים שהם יותר טבעת חנק מכל דבר אחר, אחדות שהחזית שלה רק מעידה על התשתית הרוטטת שעליה היא יושבת.

ואז הגיע רובי רבלין. לכאורה, הבחירה של ריבלין לנשיאות נעשתה הרחק מהקונצנזוס. ריבלין היה כמעט האחרון שנותר במירוץ, ללא עננת-פרשייה שמרחפת מעליו. הוא כבר היה בסיפור הזה פעם אחת, הפסיד לפרס, וקיווה שהפעם הניצחון שלו יהיה מתוק. הוא קיווה לקבל את חיבוק הקונצנזוס. אבל מערכת היחסים של הנשיא ריבלין עם הציבור הישראלי מאז היבחרו היא מקרה מעניין ומפתיע. לכאורה הוא היה יכול לנצל את תפקידו כדי לנוח על זרי הדפנה, לגזור כמה סרטים פה ושם, ולחייך בשורה הראשונה של טקס הדלקת המשואות. אלא שריבלין, שנדמה היה שרק מחכה להזדמנות ליפול בחיק הקונצנזוס, לא מפחד לבעוט בו. הסטטוס: סובלנות

ב-17 באוגוסט, בזמן שהארץ סערה וגעשה בגלל זוג אחד - מורל וחמוד, ריבלין פרסם בעמוד הפייסבוק שלו סטטוס שגינה את גילויי ההסתה והאלימות שהגיעו מכיוון ארגון להב"ה. כמה ימים קודם שיתף, בשביל המורל, את היוטיוב של אילן פלד ויעל פוליאקוב, כמחווה ללהקות הצבאיות. בעיצומו של צוק איתן לא היסס ופרסם ברכה לחודש הרמדאן. לו היה כל אחד אחר היה זוכה כנראה לקיטונות של בוז, אלא שריבלין דווקא זכה לחיבוק חם מהטוקבקיסטים (ואני רוצה לקוות שלא ישב איש על הפייסבוק ומחק תגובות קשות יותר). והשבוע, הצטלם הנשיא לסרטון קצר ביחד עם ג'ורג' עמירה, ילד שספג עלבונות וסבל מאלימות בבית הספר, ושסרטון קודם שהעלה זכה לאלפי שיתופים ברשת. מאבק משותף. ריבלין עם הילד ג'ורג' עמירה:ההירתמות של ריבלין לנושא מיגור האלימות היא חשובה ומשמחת. למעשה אפשר להגיד שזוהי מהות תפקידו של נשיא, שהוא כידוע בעיקר תפקיד סמלי, שאין בו כמעט סמכויות ביצועיות. דווקא בתקופה שבה נדמה שהרבה ששים בה אלי קרב (בפנים ובחוץ), ומפעילים כל טקטיקת אלימות אפשרית כדי לשחרר קיטור ולהתעמר בכל מי שלא מסכים איתם, ריבלין לא מתבייש לתפוס עמדה. וכך, בלי שהתכוון, ולכאורה בניגוד לקונצנזוס המחניק שאנחנו מורגלים בו, הוא מייצר קונצנזוס מסוג נדיר - זה שמושג כשעושים את הדבר הנכון בלי לקחת בחשבון את אהבת הקהל.

אז מה בכל זאת מציק לי בתמונה האידיאלית הזאת? העובדה שאת כל היופי הזה שמר ריבלין לרגע שבו לא יהיו עליו איומים פוליטיים. הרי גם במפלגתו שלו יושבים חברי כנסת שכל התנהגותם אומרת חוסר סובלנות וחוסר קבלה של האחר (מי אמר מירי רגב ולא קיבל?), אחד מהם, גדעון סער, הוא גם חבר טוב של ריבלין, והיה אחד מהתומכים הגדולים שלו לנשיאות. האם עמוק בפנים כולם רובי ריבלינים? שרק מחכים שאף אחד לא יצטרך לבחור בהם כדי לגלות את עצמכם כמלאי חמלה ואמפתיה לאחר? וממה הם בעצם כל כך מפחדים?