טור עורכת: המוגבלים שברחו מאיקאה

"המוגבלים", ההצגה החדשה של בית לסין מצליחה לחמוק מהרבה בורות מסוכנים, ולהציג תיאטרון אינטלגנטי, מצחיק, שמכבד גם את הקהל וגם את השחקנים

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

בטקס פרסי התיאטרון האחרון העלתה קבוצת "הגדוד העברי" מערכון בשם "הקניין מהפריפריה", שהוקדש באהבה לתיאטרון הרפרטוארי. במערכון מגלם השחקן יניב ביטון את כצל'ה, קניין מהפריפריה ("כ-15 דקות מטבריה"), שפונה לשלושת התיאטראות הגדולים – הבימה, הקאמרי ובית לסין, ומנסה לרכוש סדרת הצגות. נציגות המכירות שעונות לו משקפות כל אחת את המצב והגישה של התיאטרון אותו היא מייצגת. התיאטרון הלאומי למשל חוטף ביקורת על החובות הגדולים שלו, בעוד הקאמרי על הנטייה שלו להשתמש באיתי טיראן יותר מדי ועל החילופים התכופים בקאסט השחקנים. כשהגיעו לבית לסין, הוצג התיאטרון כ"עממי", ונציגת המכירות שלו צעקה - "תפתחו את השער, הגיעה ספה מ'איקאה'!".

ואכן המונח "הצגות איקאה" נאמר לעיתים בחדרי חדרים, בהתייחס לחלק מהצגות בית לסין, שמכוונות לא פעם לקהל הרחב ביותר, ושלא תמיד מנסות לאתגר את הצופים בחומרים פרובוקטיביים. בדרך כלל, התפאורה מורכבת מרהיטים שנראו כאילו נקנו באיקאה, ושמייצגים סלון במשפחה ישראלית ממוצעת. או כפי שמנסחים זאת חברי "הגדוד העברי" במערכון: "דרמה ישראלית משפחתית, מרגשת, שורשית כזאת, עם נגיעות קומיות, בלי עירום, בלי גסויות, בלי אקטואליה, בלי פוליטיקה, בלי הפסקה, לא יותר מ-90 דקות, גם לא פחות". אבחנה מדויקת. הגדוד העברי עם "הקניין מהפריפריה":

והנה, השבוע, אותו יניב ביטון ממש, עלה על במת תיאטרון בית לסין, בהצגה החדשה "המוגבלים", שכתב גור קורן וביים גלעד קמחי. צירוף המקרים הנחמד הזה התברר כאולטרה-נחמד, משום ש"המוגבלים" היא בכלל לא הצגת איקאה, למרות שיש לה פוטנציאל גדול להיות כזאת. לפני הכל, היא מכתב אהבה לתיאטרון ולשחקנים, שקורן וקמחי טווים בהרבה עדינות ובהמון המור. בעצם, היא אחת ההצגות הכי מוצלחות שעלו השנה בתיאטרון הישראלי, ובוודאי אחת המצחיקות שבהן. לא שהיא לא חפה מבעיות, אלא שיש בה כל כך הרבה תוכן ורפרנסים תרבותיים, שמן הראוי לצפות בה כמה פעמים בשביל להצליח לקלוט הכל. "המוגבלים" היא סיפור בתוך סיפור (בתוך סיפור): משפחת ג'ורנו היא משפחת פשע כושלת, שמסתירה את עסקיה מאחורי סלון כלות של האם (ענת מגן), ומחפשת דרך להבריח חמישה קילו קוקאין למקדוניה. ב-מ-ק-ר-ה מגלה האבא (יורם טולדנו) שתיאטרון קהילתי של אנשים בעלי מוגבלויות, שהחזרות שלו מתקיימות דלת ליד, אמורים לטוס למקדוניה לפסטיבל בינלאומי, והתקציב לנסיעה קוצץ על ידי משרד הרווחה. הוא מחליט להעמיד פנים שהוא מפיק, ומתנדב לממן להם את הנסיעה, במטרה להשחיל בתוך הציוד שלהם את הסם. קבוצת התיאטרון מנוהלת על ידי קשת לוי (דקלה הדר), במאית עם שאיפות גדולות ולב רחב עוד יותר, שמתעקשת להעלות דווקא את "רומיאו ויוליה". וכך ההצגה משובצת בקטעים מתוך המחזה המפורסם של שייקספיר, שכמובן מתכתב בעלילה שלו עם זאת החיצונית – כשהבן (ביטון), מתאהב בכוכבת ההצגה (אפרת בוימבלד), שב-מ-ק-ר-ה היא ביתו של אחד מהאויבים הגדולים של משפחת ג'ורנו. לא צוחקת על הגיבורים שלה. "המוגבלים" (צילום: דניאל קמינסקי)וחוץ משייקספיר יש בפנים גם קצת אקטואליה (עם דמויות בשם "צה"ל" ו"כהנא"), ופוליטיקה (עם קולה של ציפי פינס בתפקיד מנכ"לית הבימה, שתוקפת את הקיצוץ בתקציב התרבות) ורצף מעולה של וואן-ליינרים חדים. נכון, יש גם הרבה צעקות, ולעיתים אנרגיה גבוהה מדי – שנמשכת זמן רב מדי, אבל אני נותנת לאנסמבל המוכשר הזה (11 שחקנים על הבמה) הנחה, שהמינון הנכון עוד יגיע. ונכון, ההצגה הייתה יכולה להיות קצרה ב-15 דקות ועדיין להיות נהדרת, אבל גם הדקות האחרונות ממלאות את הקהל בשמחה. בעיקר מצליחים קורן וקמחי להתחמק מהפיכת גיבורי ההצגה שלהם – המוגבלים – למוקד של בדיחות מעליבות, והופכים את המראה לקהל, שיבחן הוא את מגבלותיו. אגב, בטוח שבפריפריה ימותו על ההצגה הזאת, למרות שאין בה אפילו ספה אחת מאיקאה.