ח"כ שקשוקה: מיקי רוזנטל לא מוותר על המחאה החברתית

יותר משלוש שנים אחרי שנאם במאהל רוטשילד, ח"כ מיקי רוזנטל חושב שהמחאה החברתית יכולה לרשום לעצמה לפחות הישג אחד: הירידה במעמדם החברתי של הטייקונים. עכשיו הוא רק צריך לשכנע את הציבור שהמפלגה שלו היא זאת שתביא סופית לנפילתם

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

באוגוסט 2011 עמד מיקי רוזנטל, אז עיתונאי לוחמני, בשדרות רוטשילד, ונתן דברי הקדמה לסרטו המפורסם "שיטת השקשוקה". הסרט, כזכור, ביקש להתחקות אחר האופן שבו משפחת מוזס מקבלת ממדינת ישראל באופן שיטתי הקלות, שמסייעות לה לרכוש עוד ועוד חברות ונכסים ציבוריים. "זה היה אירוע מופלא בעיניי", הוא נזכר. "הסתובבתי אז ברחבי הארץ, יום אחרי יום במקומות שונים, והייתה תחושה של אופוריה. אנשים דיברו בטרמינולוגיה של מהפכה. יחד עם זאת, הראייה שלי גם אז הייתה יותר מפוכחת, ולא חשבתי שיהיו תוצאות מידיות. לצערי אני בוגר הדור של מלחמת יום כיפור, ולמרות שגם ב-1974 היו מחאות משמעותיות, המהפך קרה רק ב-1977. הדברים האלה מבשילים לאט. לדעתי, בכל מקרה, המחאה של קיץ 2011 היא האירוע החברתי המשמעותי ביותר בתולדות מדינת ישראל".» חוזרים לשדרה - לפרטים נוספים

בחירות חופשיות

יותר משלוש שנים אחרי אותו קיץ משמעותי, מיקי רוזנטל (או ח"כ רוזנטל בשבילכם) עדיין שומר על אופטימיות. בשבוע הקרוב הוא ינסה לעורר משהו מאותה רוח מהפכנית בהרצאה שיישא בספריית הרחוב בשדרות רוטשילד. זאת במסגרת "חוזרים לשדרה" - פרויקט מיוחד של מרכז תרבות בית אריאלה, שמכנס אנשי תרבות, חברה ורוח, שבוחנים את תוצאות המהפכה החברתית. רוזנטל בחר לקרוא להרצאה שלו "סליחה שהפסדנו: מעמדו של הטייקון הישראלי אחרי המחאה", והיא תתקיים ב-30 באוקטובר, בשעה 19:00. "יש איזה טרנד שמסתובב, לפיו המחאה נכשלה והציבור הפסיד", הוא מסביר. "אני בא לנסות ולטעון שזה משתנה מתחום לתחום. למחאה היו כמה דגלים: אחד עסק ביוקר המחייה, בפער הבלתי נסבל בין הרמת ההשתכרות לבין רמת המחירים. הדגל השני נגע להגינות, ולדרישה לשוויון בנטל. החלק השלישי היה אנטי-טייקונים, מחאה נגד העשירים שבוזזים את המדינה. המחאה ללא ספק כשלה לחלוטין בסוגיית המחירים, וכל הממשלה הזאת, שהדבק היחיד שמחבר אותה הוא המאבק ביוקר המחייה, כשלה. בד בבד כל נושא הטייקונים עבר טוויסט רציני. לא שהם הפכו להיות דלפונים, אלא שמעמדם בחברה הישראלית השתנה: טייקון הפכה למילה נרדפת לעבריין ושודד".

איך זה בא לידי ביטוי, מעבר לסטטוסים בפייסבוק או טוקבקים זועמים?"אפשר לראות את זה בכמה מישורים. אם פעם התיאורים בתקשורת היו של הערצה, היום זה כמעט לא נעים להיות טייקון. אבל מעבר לתחושות קרו הרבה מאוד דברים שריסנו את מעמדו של הטייקון הישראלי: ועדת שישינסקי 2 למשל מנסה לראשונה להסדיר את חלוקת אוצרות הטבע של המדינה; הועבר חוק הריכוזיות, שמונע אחזקות צולבות של נכסים פיננסים, ריאליים ועיתונות. כל אלה ועוד לא היו קיימים לפני המחאה. פעם היה כאן ג'ונגל, וכל מי שהיה לו כוח צבר עוד ועוד כוח. עכשיו העלילה הזאת מקבלת תפנית. נכון שזה תהליך וזה לוקח זמן, והציבור בצדק או שלא, חסר סבלנות ורצה לראות תוצאות מידיות".

אתה טוען שמעמדו של הטייקון ירד, אבל אנחנו ממשיכים לבחור בשיטת ממשל שמחזקת את הקבוצה הזאת"הפער הזה נובע בעיקר כי הצבעה בבחירות דמוקרטיות היא תהליך רגשי. אנחנו מנסים לייחל ולחשוב שמדובר בתהליך תבוני, שבו אנשים מצביעים לפי האינטרסים שלהם. אבל האמת היא שאנשים בכל העולם, ואולי בישראל ביתר שאת, מצביעים לפי המקום שבו הם נולדו, הקבוצה שאליה הם משתייכים והיחס ההיסטורי שלה כלפי תנועות כאלה ואחרת. הציבור לא עסוק ברגע הבחירה שלו במחשבה על איך המשאבים וההון יתחלקו באופן יותר צודק. זה הרבה יותר קשור לתפיסה העצמית שלהם לגבי יהדות, מי מהמועמדים נתפס כיותר יהודי, מי ישמור על המדינה היהודית וכן הלאה".

אחת הביקורות כלפי המחאה אז, ובמידה מסוימת גם היום, היא שמנהיגי המחאה והציבור לא עושים את הקשר בין המצב הביטחוני וההשקעה של המדינה בביטחון, לבין המצב הכלכלי שלה. "אני לא בטוח שהניתוק כל כך גדול. אנשים כן מבינים את המשמעויות, שמדינה שמשקיעה הון תועפות בתקציבי ביטחון, לא יכולה להשקיע בדברים אחרים. אבל צריך לקחת בחשבון שני דברים בהקשר הזה: הראשון הוא שאין קשר ישיר בין בהשקעה בתקציב הביטחון להשקעה אסטרטגית בביטחון המדינה. השני הוא שאנשים לטעמי מוכנים להקריב במידה רבה את רמת חייהם בשביל חברה הגונה. המחאה היא לא על מוצרי המזון, היא ביטוי מידתי של תחושה אמיתית. אנחנו מוכנים לשלם את המחירים, גם הקשים, ובתנאי שהם יהיו הגונים לכולם. כלומר, אנשים מוכנים לשלם את המחיר, הביטחוני והכלכלי, אבל הם לא מוכנים לשלם יותר"."טייקון הפכה למילה נרדפת לעבריין ושודד". מיקי רוזנטל (צילום: יח"צ)

האם העובדה שבסוף המחאות האלה מתרכזות במילקי או בקוטג', לא מחמיץ משהו?"בעיני זה נורא, אבל מצד שני קשה לי לצאת נגד אנשים שבסוף היום צריכים ללכת למכולת, והמצוקה הכלכלית היא התמודדות יומיומית בשבילם. אי אפשר להגיד לאנשים – אל תאכלו מילקי. והמילקי מבטא משהו נכון כי אין לו שום התאמה לרמת ההשתכרות. אתה בקושי יכול להתפרנס מעבודה, אבל ודאי שאתה לא יכול לבנות לך אופק של אדם סביר. פעם העבודה הייתה מגדירה את האדם, מעניקה לו כבוד, מעניקה רשת ביטחון לתקופות שיהיה חולה, זקן וכו' - הדבר הזה נשמט מתחת ידינו. אז זה לא רק המילקי, אלא שהעבודה עצמה בעבר, נתנה לנו ביטחון יחסי. וגם אם לא היו אמידים, האנשים ידעו לדמיין איפה יהיו עוד 10-20 שנה, ויכלו לחיות חיים מכובדים. היום טלטלת החיים הזאת, שבה אין ביטחון תעסוקתי, ישנה שחיקה של השכר ותנאי העבודה נצלנים, מייצרת בעיקר אנשים חרדתיים.

אופטימיות זה שם המשחק

כבר כמעט שנתיים שהוא חבר כנסת מטעם העבודה, המפלגה שביקשה להוביל את דגל המהפכה החברתית בבחירות, ובמידה מסוימת הפסידה אותו ליאיר לפיד. גם עם שמות כמו סתיו שפיר ואיציק שמולי ברשימה, ועם בוז'י הרצוג במקומה של שלי יחימוביץ', לא ברור בשלב זה כיצד תשרוד העבודה את הבחירות הבאות. אבל גם התחזיות הקודרות לא מרתיעות את רוזנטל: "אני בן אדם אופטימי", הוא מכריז. "לא הצטרפתי למפלגת העבודה כי היה לי נוח, אלא כי אני מאמין בערכיה של התנועה הזאת, עם כל הציניות. אם הייתי מחפש לעשות קריירה פוליטית, אולי הייתי בוחר אחרת. הערכים הם אלה שהם נכונים לחברה הישראלית, וראוי להיאבק עליהם, גם אם אנחנו לא הכי פופולריים בעולם, וגם אם הערכים יותר מורכבים".

מי השותפים והחברים העיקריים שלך בכנסת?"בעיקר יריבים פוליטיים שלי (צוחק). בסופו של דבר אפשר לקדם עניינים רק בעזרת מי שמחזיקים בעמדות כוח או יש יכולת להשפיע. לצערי אני באופוזיציה, ואני נאלץ לחזור לאנשים בעלי עמדות מדיניות סותרות לשלי כדי לקדם נושאים חברתיים כגון זכויות עובדים, טוהר מידות בכנסת וכן הלאה".

באותה הרצאה שנתת אז, ב-2011, אמרת בשלב מסוים "אוי אני מדבר כמו פוליטיקאי". אתה כמעט שנתיים בכנסת, איך אתה מסכם את המעבר בינתיים?"אני עדיין חי עם הדיסוננס הזה. למרות שאני חבר כנסת כבר הרבה זמן, אני עוד מסתכל לפעמים על האירועים כעיתונאי. זה לא מעבר טבעי בשבילי כי אני מאלה המבקרים, ועיתונאי הרבה יותר הולם את דמותי מאשר איש שלטון. אני בן אדם אנטי ממסדי ופתאום אני שם. באותה נשימה אני יכול להגיד שכל החיים שלי פלרטטתי עם הפוליטיקה, והגדרתי עצמי כעיתונאי פוליטי. העיתונות היא כלי לנסות להשפיע על החברה בה אני חי, והיום אני עושה אותו דבר רק בכלים אחרים".

אז חוץ מהזיכרונות היפים, מה אנחנו צריכים לקחת מהמחאה ההיא?"כל אדם בוגר שהיה במחאה או ראה אותה, נצרבה בו הידיעה שצדק חברתי היא שאיפה בלתי ניתנת לגירוש. אפשר להתווכח על מידת המחאה, על היישום שלה, אבל אין ספק שהיא עוד תלווה אותנו במשך שנים רבות".