טור עורכת: מחוברים לבכיין שבעצמנו

בשבוע שבו שודרו הדוקו על שמעון פרס, והפרקים החדשים של מחוברים פלוס, אפשר להסיק שני דברים: הישראלי הממוצע לא לוקח אחריות, ואם הוא כבר עושה זאת, אז הוא לוזר

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

1. השבוע ראיתי את שלושת הפרקים הראשונים מהעונה החדשה של מחוברים+. למי שפספס, להלן תקציר האירועים: ליאור דיין ורעייתו באבי (או פאפי בגרסתה החדשה) עשו ילד בשעה טובה, לא לפני שביקרו לפחות ארבע פעמים במיון. בסוף האב הגאה כמעט פספס את הלידה כי הוא הלך להוריד את הכלב. דניאל אסייג, הבן של, מאמין שהוא יותר מצחיק מאבא שלו, וטס עד למנצ'סטר כדי לנסות ולהתאחד עם אימו - אותה אמא שלפי עדותו נטשה אותו בילדותו. אורלי וינלאי וגיא מרוז (אורלי וגיא בשבילכם) מתעוררים באמצע הלילה כדי להגיש תכנית בוקר, להכין תכנית תחקירים בערב, ובין לבין מנסים להיכנס להריון חרף אזהרות הרופאים. עדי שילון, הבת של, שלא ברור מה היא עושה בחיים, סובלת מלא מעט דדי אישיוז. ודרור רפאל, נפרד מאשתו לפני שלוש שנים, אבל רק לפני שלושה חודשים עזב את הבית, ולפי ראיון חושפני שנתן גם מצא אהבה חדשה. מחוברים פלוס - לכל הפרטים

2. מחוברים הפכה מסדרה שאמורה להכניס אותנו לחייהם של אנשים מעניינים מן הישוב, לסדרה שמתפקדת כעוד סלפי של סלבריטאים וסלבריטאים למחצה. למעשה אין אף אחד אנונימי בעונה הזאת, והייצר המציצני, שנותב למקומות מרתקים בעונות הקודמות, כבר עומד על (שלא לומר חוצה את) סף הרכילות. כי הרי הסיפור של דניאל אסייג הוא לא בפשטות (או במורכבות) סיפור על ילד שננטש על ידי אימו, או אפילו לא סיפור על בן שגדל בצל אביו, ונאבק למצוא את קולו העצמאי. זה סיפור על הבן של שלום אסייג, הסטנדאפיסט שמנסה להצחיק את כולנו כבר שני עשורים, ובעצם אצלו בבית העניינים רחוקים מלהיות משעשעים. גם במקרה של עדי שילון הסיפור דומה - שילון היא לא רק צעירה בת 26 שמתמודדת הורים שהתרגשו, היא הבן של דן ומירי שילון, והסיפור שלה קשור טוב-טוב למדורי הרכילות, שדיווחו על כל בנות זוגו החדשות של האבא. היי, זה אתם מהטלוויזיה. מחוברים פלוס:

3. חוץ מעובדת היותם מפורסמים יש עוד משהו שמחבר בין המחוברים בעונה הזאת, ואולי גם בעונה הקודמת - העובדה שהם לא מסוגלים, כמעט באופן גורף ועקבי, לראות כיצד המעשים והבחירות שלהם משפיעים על חייהם. אין להם שום יכולת או כוונה להבין מדוע ואיך המעשים שלהם מניבים תוצאות, וסך ההחלטות שקיבלו - לטוב ולרע - הוא הדבר שהופך אותם למי שהם, והביא אותם למצבם הנוכחי. במובן הזה מחוברים+ עושה את מה שהיא צריכה לעשות - לשקף את החברה הישראלית כפי שהיא - חברה בכיינית שלא יודעת לקחת אחריות על מעשיה, ושהפרטים בה חיים בתחושת קורבנות תמידית מצד אחד, ותחושת זכאות בלתי מעורערת מצד שני.

4. השבוע שודר גם סרטו של נפתלי גליקסברג על שמעון פרס. גילוי נאות, לפני כמה שנים טובות עבדתי עם נפתלי כתחקירנית על סדרה אחרת (יומני בן גוריון ל"קשת"). הסרט על פרס העמיד במרכזו אדם שעסק בצורה כזאת או אחרת בלקיחת אחריות על גורלו וגורל העם שלו. לא שהיה קדוש, רחוק מכך, אלא שנדמה שגם ברגעיו הפחות טובים לא ראה פרס את הזירה הפוליטית הזדמנות לעשות לביתו. הוא גם לקח אחריות על הבחירה שלו להיכנס למוסד הנשיאות בלי אשתו, בחירה שאני מניחה שעלתה לו בלא מעט עוגמת נפש ובדידות. "זה רצונה ואני מכבד אותו", אמר בסרט (הציטוט מהזיכרון).

5. העדנה והאהבה להן זוכה פרס עכשיו מעוררת תמיהה, בעיקר לנוכח העובדה שלמעשה אף פעם לא הצליח לזכות בראשות הממשלה (אלא במסגרת ממשל אחדות). כלומר את מדד הפופולריות הכללי לא עבר, ופתאום, שהוא כבר לא מתמודד על שום תפקיד ציבורי, הוא הפך לקונצנזוס בלתי מעורער. בסרט מספר פרס על הצורך שלו להיות כל הזמן ממושמע בתפקיד הנוכחי שלו - אין רגע שבו הוא יכול להיות גס רוח, לא נחמד או פשוט משוחרר מלהיות מנומס. גם ברגעים הבודדים שהוא מתרגז נדמה שהוא עושה זאת בצדק רב, ולא באופן מעורר אנטגוניזם. ההבנה הזאת, על הצורך להיות ממושמע וקשוב לסביבה, היא כנראה משהו שהולך ונעלם מהעולם בכלל, ומהחברה הישראלית בכלל. אדרבא, האיפוק נתפס אצלנו כחולשה, והמאופקים כלוזרים.