צבי גילת, עכבר העיר
צבי גילת, עכבר העיר

בתל אביב - כבר דיברנו על כך לא פעם - מסעדה ששורדת שלוש שנים ויש לה יחצן שמלווה אותה (ובעידן הסלבס, יחצן חשוב לא פחות משף), עושה מהעניין שישו ושמחו גדול. אך בתחום מהמסעדות יש יחידות סגולה שאתם יכולים לזהות את הוותק שלהן על פי העיצוב או על פי השם למשל, עד לפני לא הרבה זמן היתה בתל אביב סטיקייה בשם "מפגש אנטבה". החיבור בין "סטיקייה" ו"אנטבה" מאפשר להסיק כי המקום נוסד אי אז בשנות ה־70 של המאה הקודמת. בדוגמה נוספת נזכרתי בשבוע שעבר בצפון דיזנגוף – הפאב מאש. "מ.א.ש" היה סרט אנטי מלחמתי ואנרכיסטי מצליח בבימויו של רוברט אלטמן, בשלהי הסיקסטיז, שהציג את מלחמת וייטנאם ואת המלחמה בכלל באור גרוטסקי ונלעג. אם אתם רוצים לראות את דונלד סאתרלנד הרבה לפני ששיער מלבין ומראה מכובד היה סימן ההיכר שלו, לכו לראות אותו ב"מ.א.ש". מאש - לשעות הפתיחה ולכל הפרטיםבראשית שנות ה־80 זה היה המקום לפגוש בו תיירים אירופים שיודעים לשתות, לראות על המדף בירה תוצרת חוץ מלבד מכבי וגולדסטאר של אותם ימים, להרגיש חו"ל. נראה שפרט להוספת שלל מסכי פלזמה שעליהם מרצדים בשידור חי מופעי ספורט שונים, שום דבר לא השתנה כאן ב־30 השנים האחרונות, מאז הוקם המקום ב־1981. אותה אפלוליות מלווה בריח דק של טחב ועשן עומד של סיגריות שספוג בקירות, שום שינוי בעיצוב. תאמינו לי, הכניסה למקום החזירה אותי אחורה במכונת הזמן. הייתי שם אז. מרגיש כמו בבית. מאש (צילום: אביעד הרמן)נראה שאפילו התפריט לא השתנה. כמה סוגים של סנדוויצ'ים, מגוון מצומצם של מנות מלאות לשתיינים כבדים כמו אי אלו סוגי סלטים, המבורגר תוצרת בית ושניצל (48 שקל לסלט, 52 שקל למנה עיקרית). למה לא? ננסה שניצל.

מלצרית נחמדה עם מבטא רוסי קל פרסה לנו מפית נייר על השולחן שבחוץ, ולשאלה אם אפשר לקבל את השניצל עם פירה השיבה בשלילה. רק עם צ'יפס. ביקשנו תפריט משקאות. מעבר לחלון נראה בפנים בר עשיר למדי. "אני התפריט", אמרה בצניעות. תפריט משקאות, במקום כזה, נראה חיוני יותר מתפריט אוכל, אבל הוא הופך מיותר כאשר  קהל המבקרים (בשלב זה של הערב נצפו שניים בלבד) נמצא במצב גילופין מתקדם המונע ממנו עיון רציני בדף מודפס והוא נזקק להסבר ורבלי. עדיין היינו פיכחים לחלוטין, ולכן יכולנו להגות את המילה "קרלסברג".

השניצל בושש. בושש ממש. במטבח לא ציפו, כנראה, להנחתה כזו בשבע בערב. אך על פי כן, היה שווה לחכות  לו. הוא היה עב בשר, עסיסי, ענק בגודלו, מקלות הצ'יפס שנלוו אליו היו סבירים. זה היה ביקור נוסטלגי. לא אלך לשם לעסקית צהריים כדי לסגור עסקה חשובה (לא רק בגלל שאין לי עסקאות חשובות ולא רק בגלל שהמקום סגור בצהריים), אבל אם המקום ימשיך לשרוד, שווה לקחת את הנכדים לשם, כחלק משיעורי ההיסטוריה.

מאש - דיזנגוף 205, תל אביב.  טל' 03-6051007. פתוח: כל השבוע, 18:00-אחרון הלקוחות.

בקטנה תפאורה: שטיח ירוק מקיר לקיר, בר עץ, שולחן פול, מוזיקת רוק עתיקה. חזרנו הביתהסביב השולחן: ראינו שניים, דוברי אנגלית. בערב מצטופף יותר. גברים, בדרך כלל לבדשירות: אישי חיוך: נחמדשירותים: בקומה למעלה, גרם מדרגות מסוכן לאנשים שכבר שתו כוסית או שתיים. ניקיון סבירנגישות: למסעדה כן, לשירותים לאחניה: בחניוני הנמל הסמוכיםשורה תחתונה: שעת נוסטלגיה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ