שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל לוין, עכבר העיר
מצעד הגאווה
חם, צפוף והכרחי. מצעד הגאווהצילום: © Rawpixelimages | Dreamstime.c
טל לוין, עכבר העיר

פעם האחרונה שבה הייתי במסיבת נשים הייתה ביום העצמאות לפני ארבע שנים. תל אביב כהרגלה הייתה מלאה באנשים שלא גרים בתל אביב, ועל איזה גג פתוח בדרום העיר התקבצו כאלפיים לסביות. היה חם, היה צפוף והמוזיקה לא הייתה משהו. אבל היה כיף כי אף אחד לא ניסה לשים לנו משהו בדרינק, או להתחכך בנו כאילו במקרה בשירותים או להיתקל בנו ב־100 קמ"ש כי בדיוק הגיעה השעה לעשות איזה פוגו נחמד. למרות שלא הכרתי אף אחת, ולמרות שרוב החברות שלי אז יצאו למסיבות אחרות בכלל, זה היה מרחב בטוח שאפשר להרגיש בו שייכוֹת.

» מצעד הגאווה 2017 - לכל הפרטים
» כל מה שצריך לדעת על שבוע הגאווה
» הדמויות הכי גאות על המסך
» חוגגים גאווה: המדריך לכל המסיבות

המפגש הראשון שלי עם חיי הלילה של הקהילה הגאה היה (לא נעים להגיד) בדיוק לפני 17 שנה. הייתי בת 18 וחצי, וחברה שידכה ביני לבין זוג חברים הומואים שלה, כדי שיסבירו לי קצת מה הולך. הם לקחו אותי לראות את המינרווה, בר הנשים היחיד בערך שפעל בעיר, ושאת עצם קיומו אף אחד לא הצליח לשחזר מאז. חמישי בערב, המקום היה עמוס בנשים שעישנו סיגריות (כי עוד היה מותר לעשן בפנים), שתו בירה וליטפו אחת לשנייה את השיער. הייתי מהופנטת. לא כי לא ראיתי לסביות בחיים שלי, אלא כי לא האמנתי שאי פעם יגיע יום שגם אני אהיה חלק מהקהילה הזאת, שארגיש שייכת.

לימים ביליתי לא מעט במינרווה, שהיה חרף כל מגרעותיו, המקום היחיד שאפשר לצאת אליו ולהכיר בנות. כי השידייט זימן בעיקר דייטים הזויים, הפייסבוק עוד לא לגמרי היה אתנו ובאוניברסיטה היו בעיקר מרצות שאי אפשר להשיג או נשים שהיו תפוסות חזק־חזק. לא שמשהו שהתחיל במינרווה נמשך יותר מדי זמן, אבל עדיין הייתה בזה תקווה. היה אפשר לעשות פיק־אפ בלי להתבייש, להשתכר על הבר בלי חשש גם באמצע השבוע ולהצליח אפילו לרקוד בארבעת המטרים הרבועים שהוקדשו למטרה. אפשר היה להרגיש שייכת למשהו חי, דינמי, מחתרתי אפילו, שהצליח איכשהו גם להפוך את נהגי המוניות הקריפיים שחיכו בחוץ ש"תצא איזה לסבית" לחוויה שנחמד לספר עליה.

בר בית השואבה
הרגשנו שייכות. בית השואבה (לשעבר המינרווה)צילום: ניר כפרי

מה קרה מאז? כמה דברים כנראה – בר המינרווה נסגר, וגם הגרסה השנייה שלו (בית השואבה) לא עמדה בעובדה שהקהילה הלסבית היא באופן יחסי ענייה יותר מהקהילה
ההומואית. ככה זה כשנשים עדיין עניות בהרבה מגברים בעולם הזה. מה שעוד קרה זה שהתבגרנו ותל אביב נהייתה יקרה, יקרה מדי בשביל לגור בה, שלא לומר לבלות בה.
נאלצנו לעבור לפריפריות הקרובות – רמת גן, גבעתיים, חולון – ולהגיע בערב לתל אביב, כשהרכבת הקלה משבשת את סדרי התנועה ומונית עולה כמו כליה, נהיה בילוי
אפעס מפוקפק. ליינים נפתחו ונסגרו, ומדי פעם עוד ניסינו להגיע לבר קטן וצפוף כדי להרגיש שייכות, אבל זה כבר לא היה זה.

לא שחיי הלילה מתו כאן, אלא שאנחנו, הדור שנחת בתל אביב בתחילת שנות ה־2000 ,עם תקווה בלב, הבין שגם עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות מוגבלת במה שהיא יכולה להציע. הכיבוש, יחד עם הדאגות הכלכליות והרצון להקים משפחה, קצת דיכאו את הצורך לצאת באמצע שבוע (או בסוף שבוע) ולהתקבץ יחד כקהילה. מי שנשאר
עם הרצון הזה מצא לו את הנישה שלו כתת קטגוריה בתוך הקהילה ומצליח, כך אני מקווה, לשמור על הגחלת. ואנחנו? אלה שמתחילים להסתכל על גיל 40 קצת יותר מדי
מקרוב, מרגישים שהמאבקים והפוליטיקה עברו לשדות אחרים, בבתי המשפט, במשרדי הפנים, בגני הילדים, במשרד החינוך, בזירות הממסדיות שחרף כל ההתקדמות פה
עדיין מצליחות להתייחס אלינו כמו אזרחים סוג ב'. אולי בגלל זה, ולמרות שתמיד חם כמו בגיהינום ביום הזה, אגיע השנה למצעד עם הבת שלי, כדי שכבר בגיל שנה תוכל
להרגיש שייכת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ