קצרי רוח

איך הוקסמתי ולמה יצאתי מגמר הפואטרי סלאם

מה יש בתופעה השירית־תיאטרונית־חברתית הזאת שסוחפת קהל צעיר ומתרחבת מדי שנה מתחת למבטו של הסיקור התקשורתי?

דורון קורן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דורון קורן

מזמן לא התפעלתי כל כך מתור. תור ענק, 100 או 200 מטר, שניים או שלושה או ארבעה בכל שורה בו, צעירות וצעירים נינוחים וחגיגיים שלא מתעצבנים לרגע על האיטיות שבה הוא מתקדם ולא יעירו אם תצטרף לאמצע התור — כמו שעשינו אנחנו — בערב חורפי קר למדי, בנמל תל אביב, ביום חמישי האחרון. אחרי חצי שעה של המתנה בחוץ ועוד כחצי שעת המתנה בפנים בתוך גוש אנשים רחב וסבלני, המחכה מול הסדרנים שבודקים באטיות ומכוונים אל המושבים - נאלצנו, אשתי ואני, לפרוש. היינו בלי המכונית, תלויים באוטובוס החוזר לאזור רחובות, והבנו שהאירוע, שתוכנן להתחיל בשמונה וחצי, לא יתחיל לפני עשר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ