קצרי רוח

סופה של תוגת הישראליות

נתן אלתרמן, נעמי שמר, עלי מוהר, דורון רוזנבלום - פעם היתה כאן כתיבה ישראלית אמיתית. היום, במקום דור המשך, הדגש הוא על זהות יהודית, עדתיות, או החוויה הגלובלית, והקאנון הישראלי לא נטען מחדש

רמי לבני
רמי לבני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
רמי לבני
רמי לבני

תמונות חורף בתל אביב. האפרוריות החגיגית, המרצפות הממורקות, הדרורים ההססניים, מבטי החתולים. מי יכתוב על כל זה? בתל אביב בחורף מתבהר לרגע הדבר, שכה חסר ללב במשך זמן כה רב, עד שאולי שכחנו. הישראליות. מלאכת החולין הקטנה־גדולה של טוויית כרוניקת הקיום הישראלי והטענתה במלים וחרוזים, דימויים ותיאורים, זיכרונות והרהורים, ריאליזם וליריקה, פיוט וגרוטסקה, היתול וכובד ראש. כשפעם היה צריך — היה אלתרמן, שכתב על דצמבר, הנותן "כוחות גנוזים להרוגי התמוזים", נעמי שמר שעלצה בשניים תחת מטרייה אחת, מאיר בנאי שייחל לגשם, ועלי מוהר שהשיב במזמור קיץ עירוני שבו "הידיים, הכתפיים, השפתיים, הפנים — הכל קלוי".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ