קצר רוח

תקראו לי סחית, אבל אני אוהבת את "רדיוהד"

"רדיוהד" היו פס הקול של שנותי המעצבות, והם ממשיכים לגעת בי עד היום. "היעדר הזהות" עליו כותבת רות פרל-בהריר הוא למעשה גיוון והתפתחות שמעט מאוד להקות ותיקות יכולות להתהדר בהם

מיה אשרי
מיה אשרי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מיה אשרי
מיה אשרי

בקיץ האחרון הייתי עם בן זוגי בהופעה של "רדיוהד" בפורטוגל. אני אוהבת את הלהקה שנים, מכירה היטב את הרפרטואר, והייתי כבר בכמה הופעות. בן זוגי — לא כל כך. הוא לא שונא אותם, סתם אדיש. הוא לא גדל עם המוזיקה שלהם, ולא בהכרח יודע להבדיל בין שיר מ"קיד A" לשיר מ"אין ריינבוז". ובאמת, בדומה למה שרות פרל בהריר כתבה, כשההופעה הסתיימה הבנזוג היה די ממורמר. גם הוא חשב שלא היה כיף, אפילו שהיה מדכדך. הוא "לא מבין למה 70 אלף איש רוצים להרגיש בדידות וניכור ביחד", אם אני זוכרת נכון את הציטוט.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ