בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצר רוח

תקראו לי סחית, אבל אני אוהבת את "רדיוהד"

"רדיוהד" היו פס הקול של שנותי המעצבות, והם ממשיכים לגעת בי עד היום. "היעדר הזהות" עליו כותבת רות פרל-בהריר הוא למעשה גיוון והתפתחות שמעט מאוד להקות ותיקות יכולות להתהדר בהם

26תגובות
תום יורק בהופעה של "רדיוהד" בקליפורניה, ב-2012
Chris Pizzello/אי־פי

בקיץ האחרון הייתי עם בן זוגי בהופעה של "רדיוהד" בפורטוגל. אני אוהבת את הלהקה שנים, מכירה היטב את הרפרטואר, והייתי כבר בכמה הופעות. בן זוגי — לא כל כך. הוא לא שונא אותם, סתם אדיש. הוא לא גדל עם המוזיקה שלהם, ולא בהכרח יודע להבדיל בין שיר מ"קיד A" לשיר מ"אין ריינבוז". ובאמת, בדומה למה שרות פרל בהריר כתבה, כשההופעה הסתיימה הבנזוג היה די ממורמר. גם הוא חשב שלא היה כיף, אפילו שהיה מדכדך. הוא "לא מבין למה 70 אלף איש רוצים להרגיש בדידות וניכור ביחד", אם אני זוכרת נכון את הציטוט. אבל אני חשתי...

קבלו גישה מלאה לכל תכני הארץ באתר ובסמארטפון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו