איתי זיו

"מסיבת נקניקיות" — סרט אנימציה משעשע ודבילי שבו מוצרי סופרמרקט שעברו האנשה נכנסים לחרדה כשהם מבינים לראשונה את העתיד שמחכה להם מחוץ לסופר — הוא הסרט שגרם לי לחשוב הכי הרבה על המוות בתקופה האחרונה. זו לא בדיחה, זה אמיתי לגמרי.

איכשהו, לעיסוק התכליתי של הסרט בשאלות סופניות — מה קורה ברגע שמתים, שנגמרים, שזהו — היה אימפקט הרבה יותר צלול מאשר בסרטים שעוסקים בשאלות הללו דרך דרמה אנושית. מדוע? כנראה משום שבדרמה המוות תמיד מתוּוך דרך דמויות, הוא אף פעם לא עניין שעומד בפני עצמו, וככזה המבט בו כבר רווי ביחס שהצופה חש כלפי הדמויות; זה מבט מוכתם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ