שנתיים לכהונת מירי רגב: השרה המושלמת לתרבות הישראלית

דמותה היומיומית של שרת התרבות משמשת דיוקן די נאמן של ישראלים רבים. הביצוע החלקי של שלל יוזמותיה משקף תכונה מקומית ידועה: התעייפות מהירה באמצע הדרך אחרי התנעה קולנית ורועשת

רוית הכט
רוית הכט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רוית הכט
רוית הכט

את מירי רגב פגשתי פעם אחת ויחידה כשהייתי חיילת בסדיר, אי אז בסוף שנות ה–90. היא היתה ראש ענף בדובר צה"ל ואני הייתי כתבת "במחנה". הזירה היתה תדריך כלשהו עם קצין תותחנים ראשי, שאליו, משום מה, הואילו להגיע כל הכתבים הצבאיים המפורסמים. רגב הסתובבה סביב הסלבריק'ה מהרדיו והטלוויזיה בחן ובהתלהבות אופייניים (שיש שהיו מגדירים גם כחנופה), ובזמן התדריך החליפה פתקים משועשעים עם כתב גל"צ דאז — שאמנם היה חייל צעיר כמוני, אבל כבר היה מפורסם ששמו נישא ברדיו. ממני היא התעלמה כליל, גם כששאלתי אותה שאלה כלשהי. הייתי לא חשובה מעיתון לא חשוב. אין דרך אחרת לתאר זאת: "מלכת העממיות" התנשאה עלי אחושילינג.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ