קצרי רוח

למה הפסקתי להאזין לקול המוזיקה

הכוונות טובות, אבל התוכניות לא מתוזמנות היטב, היצירות נקטעות לפעמים באמצע והיומרה לעתים הופכת למסיבת אוננות. נכון, הם עדיין בהרצה, אבל אפילו למכונית של אבא שלי זה לקח פחות זמן

אמיר מנדל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אמיר מנדל

לפני פרוץ התאגיד, היתה "קול המוזיקה" תחנת רדיו בהתפוררות: העורכים הוותיקים פרשו בזה אחר זה, ולא הוחלפו. הציוד התיישן ואיכות השידור היתה ירודה. היה ברור שמתקיים מאבק הישרדות נואש.

למרות הכאוס, פיניתי שעות בלוח זמנים עמוס כדי להאזין לתוכניות מסוימות, וכמובן, בזמן נהיגה האזנתי רק לקול המוזיקה. כי היא הצליחה לשלב איים של חיוניות ורגעים מסקרנים בתוך שעות שגרתיות יותר. "קשת של צלילים" בעריכת ציפי ויצטום הציעה שוב ושוב הפתעות מרהיבות מעולם המוזיקה המוקדמת, ו"אנסמבל", אף היא בעריכתה, חיברה באופן יצירתי בין ישן לחדש, בין מוזיקה קלאסית למוזיקת עולם. המגזין שערך דני אורסתיו ניהל דיון מעניין על אירועים ועל תהליכים בעולם הקונצרטים המקומי, ו"הקונצרט שלי" בעריכתו פרש מניפת טעמים אישיים של אורחים, רובם רחוקים משלי, אבל זה בדיוק מה שמעניין. נמצא מקום למוזיקה חדשה, כולל לתוכנית אישית שהפסנתרן עמית דולברג ערך והכין בהתנדבות, לקונצרטים עדכניים מהעולם — וכל זאת, בתחנה שספגה, בצדק, ביקורת קשה על חוסר תפקוד.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ