מתי לאחרונה מתכנני המרחב הציבורי באמת השתמשו בו?

הדיון על הצל והיעדרו מהמרחב הציבורי בארץ הוא ויכוח מעמדי, בין אלה שהולכים ברגל לבין אלה שלא. ייתכן שיש לקבוע סמינר שבו יחויבו מעצבי המרחב לעשות את הבלתי ייאמן וממש להשתמש בו

נועה אסטרייכר
נועה אסטרייכר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נועה אסטרייכר
נועה אסטרייכר

הדיון המתלהט מעל דפי עיתון זה בנושא הצל והיעדרו מהמרחב הציבורי הישראלי, מוכה השמש, אינו — כפי שניתן היה להבין מכותבים קודמים בנושא — ויכוח בין מתכננים לאדריכלים, בין גננים לגוזמים או בין אסכולות אקדמיות. זהו, בפשטות, ויכוח מעמדי. ובפירוט: בין אלה שהולכים ברגל לבין אלה שלא.

תרבויות שונות האדירו בזמנים שונים את יתרונות העור החיוור, אך לא מנימוקים בריאותיים אלא מנימוקים מעמדיים: עבודה בשמש (ועבודה בכלל) היתה מנת חלקם של המעמדות הנמוכים, וזו גרמה להם לשיזוף שסימן אותם יותר מכל קרע או טלאי בבגד. שיזוף משמעו עוני. האופנות והמוסכמות השתנו מאז, הקשר בין שמש לסרטן העור התגלה בינתיים, ושיזוף נחשב סמל לבריאות רק אם הוא מגובה במסנני קרינה או מושג באמצעות התזה מלאכותית. ובכל זאת — היציאה לשמש ככורח המציאות היא עדיין מנת חלקם של המעמדות הנמוכים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ