חן אלון

פסטיבל עכו מסמל עבורי יותר מכל את התחנה הראשונה בהתהוותי כיוצר פוליטי. לעולם לא אשכח את החוויה המכוננת שההצגה "ארבייט מאכט פריי" הטביעה בנפשי הצעירה. כסטודנט שנה א' לתיאטרון, זו לא היתה רק היצירה הנועזת ביותר שראיתי עד אז, אלא גם סימנה דרך וכיוון ללכת בו. דודי מעיין, סמדר יערון, מוני יוסף וחאלד אבו עלי שינו את חיי. מאז חלפו יותר מעשרים שנה בהן לא החמצתי אף אחד מהפסטיבלים כצופה או כמשתתף. לפני כחמש שנים זכיתי להעלות במסגרת הפסטיבל, ביחד עם שותפי, הבמאי סיני פתר, ועם קבוצת שחקנים ולא־שחקנים, יהודים וערבים, את ההצגה "הטווס מסילוואן". לפני שנתיים אירח תיאטרון עכו את ההצגה שביימתי עם מבקשי מקלט הכלואים בחולות, "תיאטרון מחוקק חולות". נפשי קשורה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר וגם בעיר עכו, בה אני מלמד לא מעט שנים. אבל השנה, למרות הכאב, לא אפקוד את הצגות וסמטאות הפסטיבל.

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ