פרס התיאטרון: במקום ויכוחים קטנוניים, הגיע הזמן להשיב את הזרקור אל היוצרים

סגירתה של עמותת פרס התיאטרון הישראלי בשבוע שעבר מגוללת בקליפת אגוז את סיפורו של התיאטרון הרפרטוארי המקומי מודל 2018: תעשייה קטנה ויצרית של שמונה מוסדות שבצל קשיים כלכליים מנהלת מאבקים אינסופיים על כוח ואגו וכמעט שאינה שואפת למצוינות אמנותית. מה יזכרו, אם בכלל, מ–23 שנות פעילותו של הפרס? את נאומו של המחזאי והבמאי חנוך לוין עם זכיית "אשכבה" ב–1999 ("תודה רבה לכולכם"), או את העימות בין שרת התרבות מירי רגב לכלת פרס ישראל גילה אלמגור ב–2015 ("אנחנו מכתתים רגלינו לפריפריה")? מה שבטוח הוא שהיוצרים וההצגות שנלחמו כדי לקבל מועמדויות לפרס, ולעתים גם זכו בו, כבר מזמן אינם מרכז העניין ולכן כה מתבקש להתחיל הכל מחדש.