הימים שבהם חייכתי כשרבין נרצח
גם אני הייתי, לבושתי, נער ישיבה ימני־קיצוני בימי ההסתה נגד רבין. אבל הניסיון להתמקד רק בהסתה חוטא למסר העמוק של הסרט "ימים נוראים": ההתנשאות של הממסד האשכנזי והעלבון המזרחי על אי־ההתקבלות לממסד זה, שתססו ביסוד הרצח
"ימים נוראים", סרטם של ירון זילברמן ורון לשם שזכה השבוע בפרס אופיר, מקפל בשמו לא רק את רצח רבין, המובא כאן מנקודת מבטו של יגאל עמיר, אלא גם את הימים בהם אנו מצויים כעת בלוח השנה העברי: בין כסה לעשור. אלו ימי סליחות ורחמים המתכנסים לקראת יום הדין — ראש השנה — ומובילים אל יום הרחמים והסליחות — כיפור. לא במקרה קיבעו זילברמן ולשם בתקופה זו את שיאו של הסרט. הימים האלה משרתים את הקתרזיס הרגשי והרוחני שנכרך אצל עמיר עם מעשה הרצח. היבט נוסף המקופל ב"ימים נוראים" הוא ימי הטרור שקדמו לרצח רבין: ימי פיגועים אכזריים שדווקא בתקופת שיחות אוסלו זרעו בישראלים פחד מוות בכל פעם שעלו לאוטובוס.