טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצר רוח

שואה שרואים מכאן לא רואים משם

בכל פעם מחדש הישראלים מופתעים משימושים לא ראויים בזיכרון השואה. אבל כדי למגר את התופעה עדיף להבין שזיכרון זה דבר משתנה, ושהשואה נתפסת בצורה אחרת במקומות שונים בעולם

תגובות
יולוקוסט
צילום מסך מתוך yolocaust.de

לעתים קרובות מדי אנחנו נחשפים לניצול בוטה ומניפולטיבי של זיכרון השואה כקידום לאמצעי בידור ולחשיפה תקשורתית. לפני שנתיים זה קרה עם ״חולצת שואה״ לתינוק בזארה ובנובמבר האחרון זה קרה בתוכנית ״עידן הקרח״ ברוסיה, שבה הופיעו מחליקים עם מדים דומים לאלו שהיו לאסירים במחנות הריכוז. שימושים כגון אלו בסמלי השואה זוכים באופן ישיר לתגובה זועמת, ולא רק מישראל.

בהקשר דומה, האתר "יולוקוסט" של שחק שפירא, מעלה תמונות של תיירים שפוקדים את אנדרטת השואה בברלין. הם מצטלמים מחוייכים בזמן שהם רכונים או שכובים ברומנטיקה על הקברים השחורים של אייזנמן. באתר מחזיר שפירא באמצעות פוטושופ את התיירים לקונטקסט של השואה, ומציב אותם מעל קברי אחים, במחנות ריכוז, וכד'. האתר של שפירא לא נועד לשמש גורם מונע לתופעה כזו של ״תיירות שואה״, אך הוא מבקר את האופן שבו היא מתקיימת ומעלה שאלה: מה אנחנו באמת יודעים על איך שהשואה נתפסת היום מחוץ לגבולות הארץ?

בישראל חיים ונושמים את השואה כטרגדיה של העם היהודי. השואה היא ציר בלתי שביר בתודעה הלאומית והתרבותית של עם ישראל, וככזו היא משפיעה על האופן שבו אנחנו מפרשים את העולם שסביבנו ואת חיינו כאן. כיוון שכך, יש לישראלים הבנה מאוד מסוימת לגבי האופן הראוי שבו יש לדון בשואה, כשברור מאליו שחיוכים, ריקודים ואופנה הם לא חלק ממנו. כמו ששרת התרבות מירי רגב אמרה לאחר הריקוד הרוסי על הקרח – "לשואה אין מקום בתוכניות ריאליטי".

בדיוק מהסיבה הזאת אין היגיון בציפייה שמדינות העולם יבנו את זיכרון השואה באותו אופן שבו היא מתקיימת בישראל. השיח על השואה ברוסיה, בגרמנים ובארה״ב שזור בין היתר גם בזיכרונות הלוחמים במלחמת העולם השנייה, ולכן השתנות והתפתחות השיח והזיכרון במדינות אחרות הן מעבר לשליטתנו. בנוסף, לריחוק מהזיכרון האותנטי של הדור השלישי והרביעי למלחמה - שיוצר את הדחיפות והחשיבות לדבר על השואה - יש גם השלכות לא פשוטות עבורנו. כיום, במרבית המקרים, השואה הופכת למסמן שהמשמעויות שלו הם לא בהכרח רצח העם היהודי, אלא פגיעה בזכויות אדם, מקלט לפליטים, ומלחמה בגזענות ובשנאת זרים.

השימוש בייצוגים מהשואה בקונטקסט של בידור – בין אם זה סרט, ריאליטי או אנדרטה שהופכת למוקד בילוי – הם רק ביטוי לזיכרון השונה והמשתנה. זהו מהלך טבעי ובלתי נמנע, וכל ניסיון ישראלי לשנות את המציאות ולכפות צורת זיכרון מסוימת על העולם החיצוני סופו להיכשל. יותר מזה – כל ביקורת ארסית או גינוי גורף רק מונעים דיון בסוגיה ולא מאפשרים לישראל לתקשר את הזיכרון שלה באופן יעיל ולהתמודד עם שינוי השיח בחוץ.

סביר להניח שלא הרקדנים הרוסיים על הקרח ולא התיירים הצעירים באנדרטה התכוונו לפגוע בזכר השואה, ואולי אף ניסו, בדרכם, להנכיח אותה. גם כדאי להזכיר שעוד הרבה לפני המחקרים האקדמיים והרבה לפני טקסי הזיכרון, סרטים כגון ״הדיקטטור הגדול״ (1940) או ״להיות או לא להיות״ (1942), שחלקם נעשו בידי יהודים שברחו מאירופה, הם שתקשרו את הזוועות והקדימו את השיח המורכב על השואה.

לייצוגים בידוריים שונים, גם מרחביים וגם אמנותיים, יש כוח אדיר: עובדה שיותר מהיסטוריונים, תעשיית הקולנוע ההוליוודית היא שיצרה בארה"ב ואף בגרמניה את השיח על השואה ולימדה עליה דורות שלמים. אז נכון שלשואה אין מקום בריאליטי, ונכון שפיקניקים באנדרטה זו דרך חסרת רגישות לכבד את זכר הנספים, אך ספק אם נוכל לעצור או להאט את השתנות הזיכרון ואת האופן שבו אנשים מבטאים אותו. כל שאנו יכולים לעשות זה ללמוד את השיח האחר, לנסות לתקשר בצורה יותר מורכבת ובונה גם את תפיסת העולם שלנו, ולקוות שהמסר יופנם.

ד"ר בן־משה היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה, ועמיתת מחקר במכון בוצריוס ובמרכז ללימודי גרמניה ואירופה באוני' חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות