בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

"התחדשות עירונית" היא בשורה רעה מאוד לישראל

הפרטה מוגזמת הובילה לתהליכים בעייתיים כגון תמ"א 38 ופינוי־בינוי. אם המדינה לא תתערב, השוק הפרטי ימשיך לנצל את הסיטואציה לטובתו - ולרעתנו

23תגובות
שכונת נווה שרת בתל אביב
תמיר לוי

מעולם לא זכתה החוויה העירונית לחדווה כה גדולה במקומותינו. תחרויות לקידום העירוניות צצות חדשות לבקרים כמו גם כנסים לקידום העירוניות. בשתי אוניברסיטאות קמו "מעבדה לעיצוב עירוני" ו"קליניקה אורבנית". פעילים למען העירוניות פועלים מטעם מוסדות ציבוריים ומטעם עצמם, כמו גם אתרי אינטרנט וקבוצות תמיכה ועניין. דומה כי מעולם לא היה ברור יותר כי על ישראל להתארגן במערכים עירוניים — שלא לומר מטרופוליניים — וכי החוויה העירונית, המורכבת מצפיפות ומחיכוך, ממגוון פיזי ואנושי, מדופק חיים פועם, מחופש אישי של המתגורר לבחור לו את מוסדות הציבור הנראים לו, תעסוקותיו, חבריו ומגוריו — היא הדבר אליו צריך לשאוף.

מדוע? איך קרה שבשנים האחרונות יש כזה קונצנזוס בין אנשי המקצוע בשוק הפרטי והממסדי? מה השתנה בחברה הישראלית, שמקדמת את העירוניות כרעיון הגמוני בכזו עוצמה? כדי לענות על השאלה אשתמש במשל של יונג, תלמידו של פרויד. יונג המשיל את מצבי התודעה האנושיים לבית בן מספר קומות: קומת הכניסה שבה חיים, קומת המרתף המוצנעת מעט וקומת המסד, אליה כלל לא ניתן לגשת. הנמשל ברור: שלושה נדבכים יש למודעות. זו הגלויה והמעשית, זו המפרשת אותה, וזו הקמאית שלא ניתן להבינה. באותו אופן אבקש לנתח את חדוות העירוניות, אולם בניגוד ליונג אציע להאיר גם את קומת המסד.

כמו בכל טיפול פסיכולוגי, גם כאן הבנת התודעה ההגמונית מחייבת אותנו למבט ארוך על התהליכים שעברה החברה הישראלית. תוכנית האב למדינת ישראל הצעירה ביקשה לפזר את האוכלוסייה ברחבי הארץ, ובכך לצמצם את כוחן של שלוש הערים הגדולות. הערים החדשות שכן תוכננו — תוכננו כאוסף של כפרים דלילים. "קומת המרתף", האמונה על הפרשנות הגלויה של תופעה זו, הסבירה כי תנאי החיים נפגמים בגלל צפיפות יתר האופיינית לעיר. אין בכך תמה: העיר במהותה היתה מנוגדת לציונות המעשית. העדר הקשר בין האדם לאדמה, כפי שקורה בעיר, פוגם בהיווצרותו של "היהודי החדש" הפרודוקטיבי, המהווה אנטי תזה ליהודי הגלותי והרופס.

אולם מהי "קומת המסד"? במלה אחת: המדינה. האינטרסים של המדינה עמדו מעל לכל וכך גם עוצמתה. היא זו שתכננה, בנתה ואיכלסה. המשטמה כלפי העירוניות, לפיכך, נבעה מכך שלא היתה בה מדינה. חיוניות העיר, החופש האישי שהיא מאפשרת והיוזמה הפרטית העומדת בבסיסה, אינם זקוקים למדינה כדי לפרוח.

עם השנים חלו שינויים הן בתכנון הערים והשכונות החדשות והן בתוכניות המתאר, כך עד לשנות ה–90. אז דומה שהפור נפל והעירוניות זכתה להכרה ולתמיכה. תוכנית המתאר הארצית דאז, תמ"א 31, טענה כי על ישראל להתפתח במערכים מטרופולינים ותוכנית המתאר הארצית האחרונה, תמ"א 35, סיגלה לה אף שפה מקצועית עירונית, "שפת המרקמים", כדי לבשר את אותה בשורה.

"קומת המרתף", האמונה על הפרשנות הגלויה, הסבירה כי מדינת ישראל הולכת ומצטופפת וכי אם לא נשכיל להתרכז בערים לא יוותרו שטחים פתוחים. הנימוק הגלוי היה נימוק "ירוק". אם נעמיק יותר לחקור, נבין כי החברה הישראלית השתנה עד מאוד וכי טובת התושב היא כעת הערך המשמעותי ביותר. כיוון שרוב מוחץ של התושבים מעדיפים להתגורר בערים — הסכינו המתכננים עם המציאות.

מבעד לנימוקים ידועים אלו, נשאלת השאלה מהו השינוי שחל ב"קומת המסד"? מה הנימוק שלא נאמר, שעליו נשענים הטיעונים כולם? לטענתי מדובר שוב במדינה. ליתר דיוק, בהעדר המדינה. הפעם, העירוניות "טובה" ו"נכונה" כיוון שהיא יכולה להתקיים ללא המדינה. השוק החופשי והכלכלה הניאו־ליברלית מטפחים את העיר, שמשמינה והולכת. תל אביב, למשל, גדלה וגדלה על חשבון המרחב הארצי כולו.

פרנסי מדינת ישראל הנחלשת, שהפריטו את החברות הממשלתיות והשירותים הממלכתיים, מחייכים בקורת רוח נוכח תהליכים של "התחדשות עירונית" (איזה שם מכובס!) שנעשים בחסותם. ציפוף עירוני על פי תמ"א 38 נעשה מתחת לרדאר של ועדות התכנון המחוזיות ופעמים רבות ללא תוכנית עירונית כוללת כדי להתמודד עם הגודש האנושי הלא מבוקר. חמור שבעתיים הוא תהליך פינוי־בינוי שזכה לאותה חסות. שם מתבצע הרס של יחידות דיור ובייחוד של קהילות אנושיות לאור אינטרסים כלכליים בלבד של היזם הפרטי. כיוון שכדי להרוויח על היזם להכפיל פי כמה וכמה את מספר יחידות הדיור — אמורים לצוץ בשכונות עוני לשעבר מתחמים צפופים להחריד של מגדלי מגורים, ללא קשר לצרכים העירוניים וללא התחשבות בשכנים. אך מה לנו כי נלין? הרי הנימוקים הגלויים מבהיקים בטהרנותם: מי יעז להתנגד לציפוף שהוא לחם חוקה של החוויה העירונית? מי יעז להתנגד לנימוקים ה"ירוקים" שכל תכליתם לשמור, כביכול, על השטחים הפנויים במדינה?

צר לי לקלקל. עירוניות איכותית מושתתת על מערכי תחבורה ציבורית אפקטיביים. עירוניות מגוונת מציעה עוד חוויות של עירוניות מלבד תל אביב. עירוניות בריאה יודעת גם לשמור על עצמה מפני ציפוף יתר. אולם לשם כך — צריכה המדינה לעשות יותר. הרבה יותר. השוק הפרטי לא ימלא את מקומה. לתומכי החוויה העירונית, אציע אפוא לרדת ל"קומת המסד" האידיאית שמאחורי חדוות העירוניות. לא כל מה שמריח עירוני — חיובי בהכרח. תחת מעטה העירוניות המבורכת, יש גם פינות אפלות. חייבים להכיר אותן ולהילחם בהן באותה נחישות ובאותה התלהבות.

אדריכלית ד"ר הדס שדר היא מרצה וחוקרת של השיכון הציבורי בישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו