בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצר רוח

דפני ליף עדיין מצליחה לעורר השראה

"כשהרגליים נוגעות בקרקע", סרטה התיעודי של דפני ליף, הוא לא סרט מושלם. אבל באותה שבת שבה נעל את דוקאביב, בעוד ליף עונה לשאלות הקהל, אי אפשר היה שלא להביט בה בהשתאות ובגעגוע

63תגובות
דפני ליף. רהיטות משכנעת
דודו בכר

יש אנשים שעצם הנוכחות שלהם בחדר מפיחה אנרגיה שאין מלים ראויות להסביר אותה. דפני ליף היא כזו. בתום הקרנת הסרט "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" בסינמטק בסוף השבוע, אמרה ליף בשיחה עם יושבי האולם כי הסרט עליו עמלה בשנים האחרונות (ביימה, צילמה, כיכבה וערכה), הוא לא עליה. אמנם הסרט של דפני ליף רחוק מלהיות מושלם, אבל הסרט הוא על מציאות שהיא בעצמה רחוקה ממושלמת.

באותו אחר צהריים של שבת, בסרט הנעילה של פסטיבל דוקאביב באולם הסינמטק הגדול והמדושן, בחגיגת העונג והאוננות על העשייה הדוקומנטרית, היתה תחושה משונה באוויר. המציאות המעורערת של החוץ חדרה את קירותיו העבים של אולם הקולנוע. הכוח הזה שנושאת עמה ליף סדק את האדישות הבורגנית של עשרות הנוכחים באולם.

כשהגיע הרגע בעיצומו של הסרט בו שרון גל (בכובע "העיתונאי") שאל את ליף בחמש ורסיות שונות איך אפשר להנהיג מחאה חברתית המונית כשאת בעצמך ילדה מפונקת מכפר שמריהו שלא עשתה צבא או שירות לאומי, היא ענתה לו כי המחאה הזו גדולה מסך חלקיה — והלכה. הקהל באולם פצח במחיאות כפיים (בפעם הראשונה לאותו ערב). בחן אינסופי היא השתיקה במחי חיוך קולות שרק הלכו וגברו מאז המחאה: קולות שמוקיעים את השונים והחריגים בה, ומסיטים את השיח הציבורי מן העיקר לטפל.

הסיפור של ליף, כפי שאמרה בעצמה ועוד יגידו אחריה, הוא סיפור גדול ממנה. הוא סיפורה של חברה שהגיעה לנקודת הקיצון שלה, ולא יכולה להמשיך לשתוק. אך בכל זאת, הסיפור הזה שזור בחייה ובדמותה מעוררת ההשתאות; בכוחותיה ובחולשותיה.

דפני ליף ב"לפני שהרגליים נוגעות בקרקע"

כשמישהו בקהל באותה הקרנה שאל את ליף לגבי האופי הדרוש להתמודדות עם כוח, על שאלת האנושיות הכרוכה בשילוב עם עוצמה, היא ענתה בקול רגיש ונרגש ובעיניים לחות שהיא רוצה להאמין שאפשר גם אחרת. בעודה ממשיכה לענות ברהיטות משכנעת לשאלות הקהל, קולה מתגבר, ותכונותיה כמנהיגה עממית פורצות את אופיה הרך. "אל לנו להסתפק ברע במיעוטו", היא אומרת היישר לתוך המיקרופון ומביטה לכל אחד מיושבי האולם בעיניים, והקהל (שוב, ולא בפעם האחרונה), פרץ במחיאות כפיים סוערות.

הרוח שהיא הפיחה באולם מפעמת גם ביצירה הקולנועית של ליף. היא מפיחה חיים במציאות העגומה של אז והיום. היא גורמת לי לרצות לצאת לרוטשילד ולפתוח אוהל, ועכשיו. ״המחאה לא נכשלה״, היא ענתה לאחת משאלות הקהל, ״המחאה הצליחה. אבל אנשים נוטים להשכיח את זה, כדי שנשכח כמה כוח יש לנו — האזרחים שחיים במדינה הזו״.

באופן המזכיר צוואה, בתום סבב השאלות ביקשה ליף מכל מי שישב באולם שייצא מהסרט ושינהל עליו דיון — אך שלא ידבר עליה. אז לבקשתה, אני אדבר על המציאות שהיא תיארה בפני. בתוכה, אדבר גם עליה. ועליי.

בקיץ 2011 הייתי עדיין תלמידת תיכון חסרת דאגות. כיום, כמעט שש שנים אחרי, אני חיה במציאות שמזכירה חור שחור של תסכול וחוסר תוחלת, מציאות שבה נגזר עלי לעמוד מן הצד אל מול זוועות היומיום. נמאס לי לשתוק ונמאס לי לא לעשות דבר. אני רוצה לצעוק, צעקה שהיא אולי שונה משל ליף, אך היא גם זהה לה. צעקה שתרעיד את קירות הבית שלנו, הבית שנלקח מאתנו, ונדרש מאתנו לשלם עליו מחיר מוסרי גבוה לאין שיעור.

"לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" הוא סרט על חברה מקולקלת ועל גיבורה שבוחרת לתקן. הסרט מגלם בתוכו את החובה האזרחית של כל מי שחי כאן, ומצייר גיבורה אחת שידעה ליישם אותה. השבר הגדול שבא לאחר מכן — האישי והציבורי — הוא הסדק שדרכו כל אחד שאכפת לו מהמקום שבו הוא חי צריך לנסות לחדור.

כדי להזיז אבנים גדולות דרוש כוח, אבל יותר מכך, דרושה מסה. הכוח הבל יתואר של ליף הביא את המסה לרחובות, ויחד הם דחפו סלע גדול לאין שיעור. המחיר שהיא שילמה הוא עצום, אבל אני נוטה להאמין שהרוח המפעמת בדמה ובלבה תוציא אנשים שוב לרחובות. כי אם לא היא, אז מי כן?

ובעיקר, מתי?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו