בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

"פוקסטרוט": לשמוליק מעוז יצא סרט הסברה

הסצנה שעוררה את הסערה סביב סרטו של שמוליק מעוז מציגה פשע שעטוף בהבנה עמוקה של הסיטואציה הישראלית. אנחנו אמנם יורים, נטען בסרט, אבל רק בגלל שאנו הקורבנות האמיתיים בסיפור

98תגובות

מירי רגב כועסת. הסרט "פוקסטרוט", שזכה הערב (שבת) בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה ומומן בעקיפין גם על ידי משרד התרבות, הוא אנטי ישראלי בעיניה. זה לא יכול להיות, היא טוענת, שמדינה תממן סרטים שמשמיצים אותה ומבאישים את ריחה.

אבל הנוהג לתקוף סרטים ישראליים ביקורתיים עתיק יותר מרגב, ומוקדם אפילו משלטון "הליכוד". הראשונים שהעלו על דעתם לאסור הפצה של סרט ישראלי בחול מסיבות פוליטיות היו דווקא מנהיגי מפלגת העבודה, שב–1964, עת שוחרר לאקרנים סאלח שבתי, רצו למנוע את הפצתו בחו"ל בטענה שעמדתו הביקורתית תפגע במעמדה של ישראל בעולם. בסוף סאלח שבתי נסע לחו"ל, זכה בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר ודווקא הביא לישראל הרבה כבוד והאהדה.

שמוליק מעוז (משמאל) על הסט של "פוקסטרוט", בשנה שעברה. אהבה רבה לצד הישראלי
אוליבייה פיטוסי

הקולנוע הישראלי הוא קולנוע לאומי קטן. הקהל הישראלי דל מכדי לפרנסו. הוא נאלץ לכן לחפש קהל באירופה — צרכנית הקולנוע הזר הגדולה בעולם. נראה כי מציאות זו אינה מותירה לסרטים אופציות רבות מדי. הם צריכים לקלוע לציפיותיו של צרכן הקולנוע האירופי. לאלה יש לפחות שני אספקטים: אספקט צורני ואספקט אידאולוגי.

מן הצד הצורני, "פוקסטרוט" מצליח בכך באופן מושלם. המאסטרים הגדולים של הקולנוע האירופי המודרניסטי הרגילו את האירופאים לצרוך רצפים קולנועיים טעונים ומסוגננים. שמוליק מעוז, היוצר של פוקסטרוט, במאי פרסומות בעברו, מתאים את עצמו בקלות לדרישה. הסרט מציג רצף קולנועי מסוגנן יפהפה וטעון במשמעות שנוגע בסוריאליזם. מחסומי צה"ל בשטחים מעולם לא נראו פוטוגניים יותר, מגורי החיילים מעולם לא נראו מסודרים וטעוני משמעות יותר. המדבר הישראלי מעולם לא נראה מהורהר ועגום יותר. אפילו תל אביב הנשקפת מחלון דירתו המעוצבת עד דק של האדריכל מיכאל (ליאור אשכנזי) מושכת לב.

האתגר האמיתי הוא לספק את הציפיות האידיאולוגיות של הצופים האירופים. כבר כמה עשורים שהציפייה של אלה היא לסרט שיבקר את התנהגות ישראל כלפי הערבים. ומעוז אמור לדעת לעשות גם את זה: סרטו הקודם "לבנון" (2009), שזכה בפרס אריה הזהב היוקרתי בפסטיבל ונציה, תיאר בין השאר התקפה ישראלית אכזרית על עיירה לבנונית שבמהלכה נהרגים אזרחים רבים, כולל ילדים, כמו גם איכר לבנוני חף מפשע שגופו נקטע באופן ברוטאלי ודוחה במיוחד מפגיעה ישירה של פגז טנק צה"לי.

ב"פוקסטרוט", וכאן אני נאלץ להזהיר מספוילר לסרט, הסיקוונס שנועד לספק ציפייה זאת מציג תאונה שנגרמת משילוב של טעות ויד קלה מדי על ההדק, ומסתיימת במותם המיותר של שני זוגות צעירים פלסטינים שעברו במחסום, ובמפקד הגזרה שממהר לזכות את חיילי המחסום מכל אשמה ומצהיר שאינו מתכוון לדווח לאיש על התקרית. הראיות לפשע מושמדות. הבולדוזר קובר את מה שנשאר ממכונית הצעירים עמוק באדמה.

אבל כמו ב"לבנון", גם כאן הפשע של ההרג המיותר והסתרת הראיות עטוף בהרבה אהבה לצד הישראלי ובהבנה עמוקה של הסיטואציה הישראלית. "לבנון" הציג את החיילים הישראלים כצעירים אנושיים שההרג נכפה עליהם, שאינם מעוניינים ואינם מסוגלים להרוג. בפוקסטרוט מעוז אף הלך רחוק יותר: הצידוק האולטימטיבי לכל מעשה פשע ישראלי אפשרי ניצב שם במרכז הסרט כאנדרטה: לסבתא של החייל שמבצע את ההרג, המתגוררת אי שם בתל אביב בבית זקנים קר ומנוכר ומטפחת את תסרוקתה, כמו שרק ייקית בת גילה יכולה, יש מספר מאושוויץ על היד. ואם זה לא מספיק, לאביו של החייל היורה יש רגשות אשמה נוראיים מהימים שבהם הוא היה בצבא בעקבות תרומתו להרג חייליו, שנשרפו חיים על ידיי מוקשים שטמנו ערבים; ודפנה (שרה אדלר), אמו של החייל היורה, חיה בחרדה מתמדת ממותו בחזית.

האם אפשר לצפות לסוכן טוב יותר של העמדה הישראלית בסכסוך? הסרט מפנה בבירור אצבע מאשימה לעבר אירופה. זה נכון אנחנו יורים, הוא טוען, אבל אתם אילצתם אותנו לכך, כשרצחתם אותנו וזרקתם אותנו מאירופה.

"פוקסטרוט" הוא שם של ריקוד. כמו שאחת הסצנות בסרט טורחת להסביר בפרוטרוט, זהו ריקוד משונה. לא משנה כמה תרקוד ולאן, בסוף תמצא את עצמך בחזרה בנקודת ההתחלה. אנחנו, היהודים, טוען הסרט, רוקדים פוקסטרוט. במקום לצעוד נכוחה בהיסטוריה אנחנו הולכים שני צעדים קדימה, שניים לצד, שניים אחורה ושניים לצד השני, ותמיד חוזרים למשבצת הפתיחה — המשבצת של הקורבן. היינו קורבנות שם, ונשארנו קורבנות כאן. העובדה ששם היינו קורבנות שנהרגים וכאן אנחנו קורבנות שהורגים היא הבדל סמנטי בלבד.

זה ברור שמעוז לא רצה לעשות סרט הסברה ישראלי. גם אם תעיר אותו באמצע הלילה לא תוציא ממנו הודאה בכך. אבל זה פחות או יותר מה שיצא לו. זה נוצר באופן טבעי כפונקציה של האהבה שלו למקום, לאנשים ולבבואתו המתגלמת בדמויות בסרטו. יש להניח למעוז ולקולנוע הישראלי להמשיך לעשות זאת. זה לטובתנו.

אם יש מה לשנות בסצנת הקולנוע המקומי, זאת לא העמדה הפוליטית של היוצרים, אלא את המנעד הקולי. יש להתחיל לאפשר גם לקולות אחרים, שמעסיקים אותם קונפליקטים אחרים, היסטוריות אחרות, שהן חלק לא פחות חשוב מהמקום הזה, להגיע למסכים.

ד"ר קמחי מלמד בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו