בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרס סוקולוב מוכיח כי העיתונות הישראלית היא עדיין עולם של גברים

ב-61 השנים שבהן פרס סוקולוב מוענק קיבלו אותו רק 15 נשים. האם זה בגלל שנשים לא מצטיינות בעיתונות או בגלל השיטה שמתעלמת ממה שהן עושות

66תגובות
מימין בכיוון השעון: רונן ברגמן, נדב אייל, איתי אנגל ויואל מרקוס
אבישג שאר ישוב, חיים טרגן, אילה מלניקוב ותומר אפלבאום

בעוד כשבועיים, ב–10 בדצמבר, ייערך בתל אביב טקס הענקת פרס סוקולוב, במסגרתו יוענקו פרסים לארבעה עיתונאים שעיצבו במידה רבה את פניה של התקשורת הישראלית: יואל מרקוס, רונן ברגמן, נדב איל ואיתי אנגל (שאף זכה בציון לשבח על סיקור מלחמת בוסניה ב–1993). הרשימה אינה כוללת הפתעות גדולות: מדובר בזוכים ראויים שחשפו בעשורים האחרונים אינספור פרשות, כתבו טורים מנומקים ומרחיבי־דעת או סיקרו אזורי סכסוך ומשברים בינלאומיים. ואולם, דווקא בתקופה שבה נחשף כי עיתונאיות ומפיקות נאלצו להתמודד במשך שנים עם סביבת עבודה רוויית סקסיזם או עם הטרדות מיניות מצד אנשי תקשורת בכירים, מעניין להעיף מבט בסטטיסטיקה המגדרית של אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בעיתונות הישראלית.

פרס סוקולוב, שהושק ב–1956, משלב הכרה מקצועית בהישגיהם של הזוכים וכן מענק כספי בסך 18 אלף שקלים מתקציבה של עיריית תל אביב־יפו. תדירות חלוקת הפרס השתנתה עם השנים: לעתים הוא חולק מדי שנה ולעתים מדי שנתיים. מאז שהפרס חולק לראשונה, זכו בו 124 עיתונאים. רק 12% מתוכם הן עיתונאיות: רות בונדי, חנה זמר, עדנה פאר, יהודית לוץ, חנה קים, תרצה אייזנברג, כרמלה מנשה, מיכל ניב, עינת פישביין, ענת טלשיר, רותי סיני, ורדי כהנא, גל גבאי, קרן נויבך ואילנה דיין. בנוסף, רק שתיים מבין העיתונאיות הללו — לוץ ופאר — זכו בפרס על מפעל חיים. 2015 היתה השנה הראשונה בתולדות הפרס שבה אחוז הנשים עמד על 50%, לאחר שהוא הוענק לדיין ולנויבך.

לינוי בר גפן והדס שטייף. לא עוסקות בביטחון אך ראויות לפרס
עופר וקנין ואיליה מלניקוב

כמו תמיד, ההיטפלות למספרים היבשים עלולה לגרור ביקורת. המבקרים יטענו שהפרס מוענק עבור הצטיינות, ואין מספיק עיתונאיות שהטביעו את חותמן לאורך עשורים. הבחירה לעסוק במספרים ובאחוזים נתפסת כדרישה לאפליה מתקנת ואולי, רחמנא ליצלן, להנמכת סטנדרטים רק כדי להקריב קרבן לאלוהי פוליטיקת הזהויות (שהוא, כידוע, אל קטנוני ואכזר).

אבל המטרה אינה להפעיל לחץ על חברי ועדות הפרס השונות — שיש בהן, במקרה של פרס סוקולוב 2017, איזון מגדרי מרשים — אלא להצביע על כך שגם במאה ה–21 נשים עדיין פועלות בעולם שבו הצטיינות מזוהה עם גברים. בעוד שיש יותר ויותר נשים בתפקידי מפתח בעיתונות הישראלית, הן עדיין נתקלות בפערי שכר, הטרדות מיניות, סקסיזם ומכשולים אחרים שנחסכים מעמיתיהן. ״הארץ״ יציין בשנה הבאה מאה שנים לקיומו, אך מעולם לא עמדה בראשו עורכת ראשית. למעשה, את מספר העורכות הראשיות של יומונים בהיסטוריה של ישראל ניתן לספור על כף יד אחת: חנה זמר (שערכה את עיתון "דבר" בשנים 1970–1990), לאה בן דור (שערכה את ג'רוזלם פוסט ב–1974–1975), רותי יובל (שערכה את ״מעריב״ לצד דורון גלעזר בשנים 2007–2009), גלית חמי (שעורכת את "כלכליסט" מאז היווסדו ב–2008) ונעמה סיקולר, שמונתה ביולי האחרון לעורכת הראשית של ״גלובס״.

המשמעות של ״איזון מגדרי״ בהקשר של פרס סוקולוב אינה לפסול מועמדים ראויים רק כדי לפנות מקום למועמדות. מהפכה אמתית תשנה, בין היתר, את תחומי הסיקור הנתפסים כראויים לפרס: לצד דגש על תחקירים בתחום הביטחוני, המדיני והכלכלי וסיקור אזורי סכסוך יש מקום לשים דגש על עבודה עיתונאית שנועדה לחשוף עוולות חברתיות ומגדריות. במובן זה, עיתונאיות כמו הדס שטייף, לינוי בר גפן, שרון שפורר או צפי סער ראויות לא פחות לפרס מעמיתיהם הגברים. גם עיתונאיות המסקרות תחומים שנחשבים יוקרתיים פחות מכלכלה או מערכת הביטחון, כמו כתבת האדריכלות של ״הארץ״ אסתר זנדברג למשל, ראויות לפרס על תרומתן רבת השנים לתרבות הישראלית. בחירה רדיקלית אף יותר, שיכולה לטלטל לחיוב את תדמיתו השמרנית של הפרס, תהיה בעורכות והכותבות תמי ריקליס ויונית נעמן, שהפכו את אתר ״העוקץ״ לכלי תקשורת משמעותי עם אחריות חברתית שמוביל מאבקים פוליטיים וטרם זכה להכרה שמגיעה לו.

לסיום, קשה להתעלם מהבחירה האירונית ל״תוכנית האמנותית״ שתלווה את טקס הענקת הפרס: להקת קאברים על טהרת המין הנשי בשם Yes Ma'am!. כי נשים ״באווירת רטרו שמחה וצבעונית״ (כפי שנכתב באתר של הלהקה) ראויות להנעים את זמנם של הזוכים, שיכולים לעצום עיניים לרגע, להקשיב לקאבר של להקת הנח״ל ולדמיין שאנחנו עדיין בשנות ה–50. מי יודע, אולי הן אפילו יעשו מחווה ליורם טהרלב: ״ישנן בנות, ישנן בנות/ אשר קוראות ללא בושה/ את השטויות ב״לאישה״/ וזה, אם תשאלו אותי/ כל עולמן התרבותי״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו