בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

הומרוס, דנטה, התנ"ך — את כולם נגנוז בגלל הפוליטיקלי קורקט?

בקולנוע החלו לקרוא לסצינות אונס "הטרדה חזותית" ובארה"ב תבעו סטודנטים להזהיר מה"איליאדה" ומהתנ"ך בגלל סצינות של אלימות וגילוי עריות. אבל יצירות המופת הן דווקא הדרך המומלצת להתמודד עם תופעות אלה

37תגובות
יפתח ובתו, ג'ון אוורט מיליי, 1896
National Museum Cardiff

כתבתה של נירית אנדרמן שפורסמה במוסף "גלריה" בתחילת השבוע ועסקה באי הנוחות וב"הטרדה החזותית הסדרתית" שאיתה נאלצים להתמודד סטודנטים במהלך לימודי הקולנוע, נוגעת בדיון חשוב המתנהל בשנים האחרונות בעולם האקדמי ומתמקד בכל פעם בתחום דעת אחר. בשנים האחרונות כבר נשמעו בארה״ב קולות של סטודנטים המבקשים לשים אזהרות טריגר על כריכותיהם של ספרים קלאסיים. כך, למשל, מאמר שפורסם ב–2015 בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, מתאר מקרה של סטודנטית שקראה לקראת השיעור שלה את ה"מטאמורפוזות" של אובידיוס וכשנתקלה שם בתיאורי אונס הרגישה מאוימת. סטודנטים אחרים דרשו להזהיר מפני קריאת ה"איליאדה" של הומרוס ולצנזר עבורם גם חלקים מהתנ"ך שמכילים סצינות של אלימות ואף של גילוי עריות (בכתבתה של אנדרמן דובר אמנם גם על סצינות אונס הנדחפות לדיון הקולנועי בלי קשר לנושא, וזה בוודאי פסול, אבל טענות "ההטרדה האמנותית" הפכו כיום לעניין רחב הרבה יותר).

אני מלמד את הספרים האלו כבר לא מעט שנים. בקרוב, אלמד בכיתה שלי את "אינאיס", יצירת המופת של ורגיליוס, העוסקת בקרבות הכיבוש של איטליה. לאור הרוחות המנשבות באקדמיה חשבתי לשלוח לסטודנטים את ההודעה הבאה: "בשבוע הבא נדבר על אנשים שהורגים אנשים אחרים. אם אתם רגישים לנושא, חפשו יקום מקביל לחיות בו".

ניסוח ציני זה אינו בא לפגוע ברגשותיהם הכנים של אנשים שסבלו מעוולות, אלא להבהיר את האבסורד שבתביעה לצנזר את יצירות היסוד של התרבות היהודית והמערבית, במסגרת דיון המבקש לדחוק את רגלי הספרות הקלאסית בטענות של תקינות פוליטית. הגל הקודם בנושא, תקף את היצירות האלו משום שנכתבו על ידי גברים לבנים על פי רוב.

איני מכחיש את העובדות האלו. הספרות הקלאסית נכתבה בעיקרה על ידי גברים (אם כי סופרי המקרא והומרוס היו "מזרחיים") והיא עוסקת גם במלחמות, באונס ובגילוי עריות. אבל כך גם החיים עצמם. הבקשה לחסוך מהסטודנטים את הפרקים הקשים והכואבים בתולדות התרבות שלהם משולה בעיניי להענקת פטור למשפטנים מעיסוק בחוקים הנוגעים לתקיפה מינית או להוצאת החלקים העוסקים באיסלאם הקיצוני מתוכנית הלימוד למזרחנים.

מטרת לימודי הספרות בתכניות לתואר ראשון היא להכשיר את הסטודנטים לחיים. העיסוק בספרות המופת אינו מקדם או מעודד בכל דרך שהיא את התחומים הבעייתיים. להיפך, הוא מספק לדור העתיד הזדמנות לעסוק בהם באופן עמוק, ישיר וביקורתי, כדי להפוך לחסינים יותר מפניהם. ודאי שמי שחווה טראומות צריך לקבל את הטיפול המקצועי המתאים ויש להתחשב ברגשותיו, אך אם נלך בדרך הזהירות והצנזורה בקביעת תכני הלימוד של כלל הסטודנטים, נגדל דור של נשים וגברים רגישים ומוגנים, עד לרגע שבו יצטרכו להתייצב מול כוח אלים מכל סוג שהוא. והכוח הזה לא חייב להיות אנס או טרוריסט, הוא יכול להיות כל כוח שמנסה לכפות עליהם לפעול או להתנהג שלא בהתאם לערכיהם. אם אנחנו רוצים לטפח דור רגיש אך גם חסין, דור שיודע לזהות מנגנוני כפיה ועוול ולהתמודד איתם, הוא חייב להכיר את העולמות האלו מקרוב.

ספרי המופת קיבלו את מקומם בתרבות שלנו בתהליך אבולוציוני. דור אחר דור, הם הוכיחו את עצמם ככלי הביטוי, המחקר והלימוד הטובים ביותר של טבע האדם והחברה האנושית. וכך הם הביאו איתם תקווה וסיכוי לעולם טוב יותר. כשהמחזאי היווני אוריפידס רצה לעורר את האתונאים לחשוב על העוול הנגרם לנשים זרות בחברתם, הוא חיבר את המחזה "מדיאה" שמתאר רצח ילדים; כשדנטה הנוצרי ביקש מזור לנפשו בתקופה פוליטית מושחתת, הוא מצא אותו בשיטוט דמיוני בגיהינום בעקבותיו של המשורר הפגאני ורגיליוס; העבדים השחורים בארה״ב למדו לחלום על שחרור מתוך קריאתם בסיפור יציאת מצרים התנ"כי, הכולל סצינות אלימות וטביעה המונית של מצרים לא־מעורבים בים סוף.

לאורך הקריאה ב"אינאיס" עקבנו — הסטודנטים שלי ואני — אחר הזיהויים השונים של "הנשי" ואחר הדרך שבה מתארים הרומאים את אויביהם, ופיתחנו דיון על עוולות מגדריות ועל הדמוניזציה של האחר. נכון, הספר הזה נכתב בשירות השוביניזם הרומאי שבסופו של דבר גם החריב את המקדש בירושלים. יחד עם זאת, איני מכיר ספר עמוק ויעיל יותר ממנו לעיסוק בשאלות הכל־כך רלוונטיות האלו. אינני טוען כי אין להפעיל שיקול דעת בכל הנוגע לשימוש בתכנים אלה שלא לצורך, אך חשוב בהקשר זה להגיד כי דווקא חברה המבקשת למגר את האלימות והעוולות החברתיות, חייבת ללמוד את היצירות האלו ולהעמיק בהן. כאן ימצאו הסטודנטים תובנות עומק על טבע האדם ותפיסות שונות של חברת המופת ויפתחו כלים לדיון במה שראוי לתיקון בחברה שבה הם חיים.

ד"ר עידו חברוני הוא המנהל החינוכי של המרכז האקדמי שלם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו