בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

הזוהמה המוסרית היא בפרסומת, לא בראפר טוּנה

מותר גם לראפר להתפרנס מפרסום, מה שדוחה הוא הקישור הפרודי שיצרו פרסומאי בנק "המזרחי" בין שירו "גם זה יעבור" לבין קמפיין ותיק שפנה לילדים מוכים

56תגובות
דביר בנדק בפרסומת לבנק המזרחי המרפררת לקמפיין הילדים המוכים. ציניות חסרת עכבות
מתוך היוטיוב של Mos

הביקורות לא גילו חמלה כלפי חשבון הבנק של הראפר "טוּנה", שתרם פרפרזה של שירו "גם זה יעבור" לפרסומת לבנק המזרחי. "אמן שמתיימר למחאה, זוכה בעקבותיה לפופולריות ואץ לממש רוווחים עם תאגיד הון", כתב עמיתי וחברי עינב שיף ב"ידיעות אחרונות" (אם כי סייג את דבריו וציין ש"רבים וגדולים עשו זאת לפניו"), וביטא עמדה שרבים השמיעו, מאוכזבים מבגידתו התרבותית של גיבור האנדרגראונד.

לטעמי הצקצוק הזה מיותר. ראשית, מהטעם הפשוט שגם ראפרים — ולא רק זמרי אמצע־דרך מלטפים כמו רמי קליינשטיין ואביב גפן — צריכים להתפרנס ולהגיע לקהלים חדשים, ומכירת שיר לפרסומת היא יופי של דרך לעשות זאת. זה היה נכון גם לגבי רמי פורטיס, שעבר את אותו זובור כשמכר לפרסומת את "חתול מפלצת". וכשהפרסומת המדוברת היא לבנק, כלומר הכסף שזורם לחשבונו של טונה מגיע מנבכי המערכת הפיננסית הנצלנית של השוק הישראלי, זה כבר מעשה חתרני שגובל בפאנק־רוק. אם "Should I Stay or Should I Go" של "הקלאש" כיכב בפרסומת לליוויס, ואם מפיק טכנו שחור מדטרויט בעל אג'נדה פוליטית קשיחה כמו חואן אטקינס מכר את הקטע "Night Drive" לפרסומת של המכונית סאטורן מבית ג'נרל מוטורס — גם לטונה מותר. מה גם שלא מדובר כאן באוונגרדיסטים מתריסים כמו "פלסטיק ונוס", "דורלקס סדלקס" או "מידנייט פיקוקס", אלא בראפר חביב וקומוניקטיבי, שלא בוגד בשום מורשת ואתוס. גם אם היה מפרסם שוקו זה בסדר מצדי.

בנק המזרחי - דלג

לעומת זאת, מה שכן בעייתי באותה פרסומת של בנק המזרחי הם האסתטיקה והסלוגן — "זה לא יעבור אם לא תעברו" — שמרפררים בנימה פרודית לסיסמה "זה לא ייגמר אם לא תספר", ולקמפיין ותיק שביקש לעודד פנייה של ילדים ונערים מוכים לרשויות הרווחה. זו כבר זוהמה מוסרית צינית נטולת עכבות, שמרגישה כמו בדיחה פנימית של צוות הקריאייטיב ממשרד הפרסום. הצילום השחור־לבן, פניהם העגמומיים והמעונים של הניצבים ושורת המחץ הנוגעת למעבר, לא משאירים מקום לספק בנוגע לזהות המקור ויחסי המסמן־מסומן שהפרסומת מנהלת איתו.

אישית אני בעד לצחוק על הכל: השואה, פדופיליה, נכויות, לקויות, זהויות מיניות, גזעים ודתות. על הכל מותר ולפעמים אפילו רצוי לצחוק. השאלה היא מה התכלית של הקרבת הפרה הכביכול קדושה: להכיר בעוול וליצור הזדהות באמצעות הומור וצחוק משחרר מצדו של הנפגע, או להאדיר את מספר הבדיחה — משרד הפרסום שביצע קריצת גיחי־גיחי על חשבון הנפגע.

כאמור, גם ילדים מוכים אינם טאבו כשזה מגיע לקומדיה. באטרס מ"סאות' פארק", אחת הדמויות הכי כובשות וקורעות בטלוויזיה, הוא ילד שסובל מהתעללות הוריו, אולם הבדיחה היא לעולם לא על חשבונו אלא על המתעללים בו ועל החברה שמקדשת את הנורמטיביות הביתית ההטרו־לבנה ולא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות גם בבתים כאלה.

אבל זה אחרת לגמרי כשמדובר במשרד הפרסום ראובני-פרידן שבא לעודד אותנו לעבור בנק. ברצינות, כמה ערלי לב אפשר להיות בדרך לפרסומת שתעורר דיון? ולמה לעצור בילדים מוכים, שאצלם מופר האמון בצורה הבוטה ביותר? מה בדבר הקבלה בין כספומט לאונס? או בין חשבון רזה לאנורקסיה? יש עוד המון זוועות סוציאליות עם קמפיינים שיוכלו לעשות הון על חשבונן.

אז סליחה אם זה נשמע צדקני, אבל בשביל כמה עמלות, הלוואות ומט"ח לא צריך לגייס דאחקות שמעוררות את הכאב שהציפה הסיסמה "זה לא ייגמר אם לא תספר". ובעצם, כשזו התמה, לא ברור מדוע מלתחילה גייסו למשימה את טונה. יכלו פשוט להישאר עם מספק הפסקול הקודם של הפרסומת לבנק מזרחי, ארקדי דוכין, ועם שירו "אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו