בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שפל נוסף של עובדי "הבימה"

השתיקה של שחקני התיאטרון הלאומי, נוכח ההתנגדות להפגנות בשטחו שנעשית בשמם, מוכיחה שוב את חולשתם מול הנהלה שנוהגת במוסד כברכושה האישי

22תגובות
הפגנה נגד השחיתות השלטונית ב"הבימה". המחאה כתובה על הקיר
מוטי מילרוד

מסקנה אחת ברורה עולה מסערת ההקרנות על בניין "הבימה", במסגרת ההפגנות נגד השחיתות השלטונית: את התיאטרון הלאומי לא מנהלת המנכ"לית אודליה פרידמן - אלא הפחד משרת התרבות ומראש הממשלה. אם לא בפחד, קשה לנמק את המהלכים המופרכים שנקט "הבימה" בחודש האחרון נגד ההקרנות - מהגשת תלונה במשטרה ועד שימוש בזרקורי ענק. הפחד הוא גם הנימוק היחיד לשתיקה של עובדי התיאטרון ואיגודי היוצרים, בתקשורת ובמדיה החברתית, בכל הנוגע לפרשה. שתיקה קולקטיבית, כנועה, המסמנת שפל נוסף בהתנהלותם מול ההנהלה, שעושה במוסד הלאומי כברכושה הפרטי.

לפני כשנתיים קשר מבקר המדינה, יוסף שפירא, כתרי פח לראשה של הנהלת "הבימה", והאשים אותה ב"ניהול פסיבי, כושל ובלתי יעיל". בסוף השבוע, לרגל חגיגות ה-100 לתיאטרון, הצטרף אליו גם דלי מים צונן - מתנת בית המשפט המחוזי בתל אביב. "תיאטרון 'הבימה' או מי מטעמו לא ישבשו את הקרנת המסרים האמורים", נכתב בהחלטה, שתאפשר למארגני ההפגנה, בכפוף למגבלות מסוימות, להקרין את מסריהם בשבועיים הקרובים על בניין התיאטרון.

אך מה התרחש בתקופה האחרונה בין קירותיו? מה חשבו מאות העובדים, רבים מהם מסורים למוסד וחדורי אידיאולוגיה, כשגילו שהמנכ"לית גינתה בשמם את ה"ניסיון המכוער להדביק לתיאטרון הלאומי צביון פוליטי"? מדוע העדיפו להמשיך ולעלות על הבמות בפנים, ובצאתם לשתוק ולהימנע מהמשחק התרבותי־פוליטי המכוער שנוהל בשמם?

פוסט של אלדד יניב: ***שתפו*** בכל הכח: בושה עכשיו בכיכר הבימה: תראו איך באמצעות חשבון החשמל שאנחנו משלמים להם מנכ״לית התאטרון הלאומי אודליה פרידמן מנסה לחבל בהפגנה של הישראלים שמצילים את ישראל • תגיעו עכשיו להבימה להילחם על הדמוקרטיה • עדכונים נוספים כל הזמן בערוץ: t.me/shatfu - דלג

על מידת הלוחמנות של שחקני ועובדי "הבימה", ועל עצמאותם מול ההנהלה, ניתן ללמוד משני מקרי מבחן שונים בתכלית מהעשורים האחרונים. האחד התרחש ב-2004, לקראת פרישתו של המנכ"ל והמנהל האמנותי דאז יעקב אגמון. כשברקע סימני השאלה בנוגע להנהלה הבאה, מאבקם הממושך של נציגי העובדים בנאמן הציבורי הגיע לפתחו של בית המשפט, אסיפות סוערות ומחלוקות פנימיות בין ועד השחקנים לוועד העובדים מילאו את דפי העיתונים ו"הבימה" היה כמרקחה.

לפעלתנות הזו, כחלק ממלחמה חדורת אמונה של יוצרים על ביתם המקצועי, ניכר שלא נשאר זכר בשנים האחרונות. האקטיביזם פינה מקומו לצייתנות ושתיקות מהדהדות. דוגמה לכך ניתנה יוני האחרון. כשבקאמרי, בחאן ובתיאטרון באר שבע הקריאו השחקנים הודעת הזדהות עם היוצרים והמנהלים שפרשו מפסטיבל עכו בשל פסילת ההצגה "אסירי הכיבוש" - בתיאטרון הלאומי נמנעו מכך לחלוטין. 

הפגנה נגד השחיתות השלטונית בכיכר הבימה, בשבוע שעבר
מוטי מילרוד

את פחדם של השחקנים והעובדים מההנהלה, בייחוד בתקופה שבה "הבימה" שקוע בגירעונות, ניתן לקבל באמפתיה מסוימת, כלפי החוששים לעתידם ולפרנסתם. מנגד, לא ברור מדוע איגודי התרבות - בהם ארגון השחקנים בישראל (שח"ם), איגוד במאי התיאטרון (בת"י) ופורום מוסדות התרבות והאמנות - דוגלים בשתיקה בסוגיית ההקרנות.

חלקם אמנם עושה חיל במאבקים על תנאי העסקה, אך הפעם הם הפקירו בכיכר התרבות לא רק את עובדי "הבימה" אלא את כלל צרכני התרבות. ואם להם לא אכפת מניסיון בוטה וחסר סמכות של מוסד תרבות להשתיק קולות מחאה - למי כן יהיה אכפת? מדוע הם מתחמקים מעימות שעלול להיתפש כ"פוליטי"? האם הם מפחדים מנחת זרועה של שרת התרבות רגב, או שמא דווקא מתגובתה של המנכ"לית פרידמן למחאה שלהם? נראה שכדור המסכים הענק, חלק מתפאורת ההצגה "1984" שמעלה "הבימה" על פי ספרו של ג'ורג' אורוול, מקרין בין השאר פנים מוכרים, מאיימים, של "אחים גדולים" בני תקופתנו. יש להסיט מהם את המבט, ולהתבונן בתמונה הגדולה והמדאיגה: מניעת השתלטות משטרת המחשבות על ערכיו ועצמאותו המחשבתית של הפרט. באולם, כמו גם מאחורי הקלעים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו