בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

"עוכרי ישראל" מילאו את תפקידם בטקס המשואות

טקס המשואות מתקיים כבר עשרות שנים, ותמיד ערבב קיטש לאומני עם טעם רע. גם הופעת נתניהו הולמת את רוח האירוע, ולכן מוזר שדווקא השנה כל כך הרבה אנשים בחרו להזדעזע

148תגובות
בנימין ושרה נתניהו בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל
אמיל סלמן

הפולמוס התקשורתי הלוהט סביב טקס הדלקת המשואות שוב העיד על כך שאלה שכבר תויגו בתיוג העממי "עוכרי ישראל", ממלאים את תפקידם במסירות, כמו כלב מאולף. טקס הדלקת המשואות מתקיים כבר עשרות שנים, והוא תמיד נראה פחות או יותר אותו דבר – יש בו המון דגלים, המון חיילים, תרגילי סדר, להקות צבאיות ושירים ישראלים. השנה, זה היה קצת יותר מזה, נכון. היו גם רחפנים שעשו בשמיים צורה של הרצל, ילדות עטופות בשמיכות (בגלל השואה) וסאונד של רכבת. "קיטש לאומני דביק", כינה זאת רוגל אלפר. נכון, זה מה שזה. אבל זה תמיד זה, אף פעם לא היה אחרת. הקיטש הלאומני הדביק הזה הוא מעצם הגדרתו של הטקס, ואין שום היגיון בתביעה ממנו להיות משהו אחר.  

אפשר לדבר על בזבוז כספי הציבור שכרוך בחגיגות השבעים הנלהבות שאירגנה השרה מירי רגב, אבל ההזדעקות לגבי עצם התכנים של הטקס, היא מגוחכת. מכיוון שמדובר בטקס שמעצם מהותו בא לחגוג את הלאומיות, אין טעם להזדעזע מכך שהוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, לקלישאות ולנרטיבים המשומשים והמאובקים ביותר של ההיסטוריה הישראלית. זהו הסיפור שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו כבר שבעים שנה, ולא טקס הדלקת המשואות הוא זה שישבור את המנהג הזה. הטקס הזה הוא אב הטיפוס לכל הטקסים של בתי הספר הישראלים. גם אני גילמתי בכיתה ג' תפוז שיצא מיפו ונשלח באוניה לאירופה. אבל למרבה המזל, החיים אינם רק טקסי עצמאות, ורוב האנשים שחיים בישראל לא מוחזקים במערה בשאר ימות השנה, שאינם יום העצמאות. הם יודעים מה קורה כאן, וגם שהסיפור של התפוזים ושל חומה ומגדל, זה לא בדיוק כל מה שאפשר לומר על ישראל. מבחינת רוב אזרחי המדינה, העולם התרבותי לא מסתכם רק בטקס הדלקת המשואות. כך שלהטיל על כתפיו את האחריות לייצג נאמנה משהו, זו ציפייה שאין לה שחר.   

טקס הדלקת המשואות - דלג

לא היה שום דבר חריג מבחינה מהותית בטקס הדלת המשואות של אתמול, גם לא הנאום של ראש הממשלה. הוא אמנם לא נאם בשנים קודמות, אבל אין שום דבר ברוחו של הטקס – טקס לאומי, ממלכתי – שמנוגד לרעיון שראש הממשלה ינאם בו. הוא הרי ראש המדינה, זה התפקיד שלו. מוזר שכל כך הרבה אנשים שהלאומיות בדרך כלל דוחה אותם, הזדעזעו מכל מיני עניינים שהיו קשורים בהכנות לטקס ובצורתו הסופית, כאילו בדרך כלל מדובר במפגן של טעם טוב, עידון אינטלקטואלי ועומק ביקורתי, ורק השנה משהו התפקשש. מה הטעם בתבהלה מהלאומיות המתפרצת, בטקס שנועד לחגוג, ובכן, יום הולדת למדינה, אותה ישות מדומיינת, כפייתית, משטיחה ושברירית, שאמורה להיות כלי אבל שוב ושוב הופכת למטרה? 

נכון, לא היה הרבה אוונגרד תרבותי בטקס אתמול. את הכוריאוגרפיה לטקס לא יצרה יסמין גודר, את קטעי התיאטרון כנראה לא ביימה רות קנר ואת הווידאו לא לקחו מתוך סרטיו של דורון צברי. אבל הביצוע של שרית חדד ל"מכורה שלי" היה מרגש ויפה, נטע ברזילי הקפיצה היטב את "הורה כרוב" וגם מיקי גבריאלוב ואמיר דדון היו סבבה. השאר היה משעמם ומטופש, ממש כמו תמיד. מכנה משותף נמוך, קיטש לאומני וטעם רע הוא לחם חוקם של הטקסים האלה, מאז ומתמיד, לא רק במדינות טוטאליטריות. אבל מה שווה טקס המשואות, אם אנחנו לא יכולים להזדעזע ממנו?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו