קצרי רוח |

אי אפשר לנתק את האירוויזיון מירושלים, הפנים שלנו לטוב ולרע

האירוויזיון הוא בראש ובראשונה תחרות בין מדינות. אי אפשר לנתק אותו מפטריוטיזם ואי אפשר לנתק אותו מעיר הבירה — אשר ממנה משתקפת המציאות הישראלית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הקהל בהופעה של נטע ברזילי בכיכר רבין

ירושלים אינה מבטאת את ערכי האירוויזיון, כיוון שזה אירוע המציע "שוויון בכל צבעי קשת". כך כתב איתי שטרן באתר זה על התוכניות שכבר החלו לצוץ לאירוח התחרות בשנה הבאה בישראל. הניתוח שלו מדויק ב–100%. בשנת 2018 תהום פעורה בין ירושלים לבמה בליסבון. לעומת זאת, המסקנה שאליה הגיע שטרן, לפיה צריך להעתיק את התחרות לעיר אחרת — היא טעות.

רבבות אנשים בכיכר רבין הדגימו את הקלות שבה ניתן לנתק את האירוויזיון מן המציאות. זה אירוע גדול כל כך וגרנדיוזי כל כך ומופרך כל כך, שהוא כמו מתקיים בחלל ריק מלא בנצנצים. נטע ברזילי ביטאה את השאיפה הזו על הבמה אמש בתל אביב כשקבעה: "מחשבה יוצרת מציאות". באמת שזה משפט יפה ואופטימי, מהסוג שראוי לעטר כרזה מעוררת מוטיביציה.

למרבה הצער, מחשבה — אפילו כזו שמאחדת המונים בכיכר — לא שינתה אתמול את המציאות. למשל, אתמול בירושלים היו אלה שורת פוליטיקאים, דיפלומטים ואנשי דת שייצרו מציאות כשהעבירו שגרירות מציאותית לשטח מציאותי. בעזה המציאותית היו אלה המוני מפגינים מציאותיים שנפגעו מאש חיה הכי מציאותית שיש. בשני המקרים היתה מחשבה, אבל אחריה הגיעה גם פעולה במציאות.

מציאות נוספת, שאין ברירה אלא להכיר בה, היא "ערכי האירוויזיון" עצמם. זה נכון שכיום הוא מזוהה בצורה יפה עם רעיונות כמו שוויון וקבלת האחר, אבל זה רק חלק מהסיפור. האירוויזיון הוא בראש ובראשונה תחרות בין מדינות. זה אירוע לאומי, ולו מעצם מהותו, שהעניין של צופים רבים בו נובע מהשתייכותם ללאום כזה או אחר, ובחירה בזמרים כנציגיו הרשמיים. במובן זה, אין שוני מהותי בינו לבין משחק של נבחרת ישראל בכדורגל, שמייצגת את המדינה במסגרות בינלאומיות. זה נכון שהמדינה המארחת יכולה לבחור את העיר שבה תתקיים התחרות, אבל כמו באירועי ספורט — היא נעשית בחסות ואף במימון המדינה המארחת.

הקריאה לבחור עיר חלופית לירושלים היא הצעה לגיטימית, אבל כשהנימוק הוא הצורך "להירגע עם הפטריוטיזם", זה כבר פחות. יש הרבה אירועים שאפשר לנתק מפטריוטיזם, אבל עבור האירוויזיון זה ניסיון ללכת עם ולהרגיש בלי. בעיני הישראלים הוא אירוע פטריוטי, שנשען על תחושת קרבה קולקטיבית סביב נציגה אחת. הקשר בין כל האנשים בכיכר רבין היה לאומיות, בין אם יודו בכך ובין אם לאו.

מעריצי האירוויזיון הם פטריוטים גדולים שמתגאים בניצחון בני ארצם, בלי קשר לאיכות השיר, כמו הגאווה על מדליה באולימפיאדה לדמות שעד לפני רגע היתה אלמונית. הקושי נובע מכך שפטריוטיזם אי אפשר לאמץ כמו חבילות צפייה של "יס" או "הוט". אירוויזיון כן, ירושלים לא. אין מספיק נצנצים לטשטש את הדגל שהתנוסס ליד נטע ברזילי.

בדיוק בשל כך, יש להראות את פני האומה, בהווה, כפי העולים מן הכיכר וגם מעזה. בכל צבעי הקשת, ולעתים גם צבועים שחור. ירושלים הבירה היא המקום לכך, המראה הנכונה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ