בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

חמוצים מול נטע ברזילי והחתונה המלכותית? כל הכבוד לכם

"השבתת השמחה" היא אחד העוונות החמורים בתקופתנו. אבל אל תאמינו למי שמבקש "קצת לשמוח" כי העולם קורס והישראלים שקועים בחגיגה כפייתית

11תגובות
חוגגים את הזכייה באירוויזיון בכיכר רבין, 2018
מוטי מילרוד

כמה פעמים בזמן האחרון האשימו אתכם ב"השבתת שמחה", אחד העוונות המוסריים החמורים ביותר בתקופתנו? כמה פעמים שמעתם "אל תהיו כאלה כבדים/ביקורתיים, תנו לנקות קצת את הראש עם האירוויזיון/טקסי יום העצמאות/צפייה בסדרות"; או "בחייכם, החיים פה מספיק קשים, אך טבעי שנרצה לנוח קצת עם 'האח הגדול'/סטטיק ובן אל/לשמוח עם כולם על מעבר השגרירות האמריקאית"?

מסתבר שניידות הברסלבים נושאות הציווי מפי הרבי נחמן "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" — עושות את העבודה. הישראלים רוצים קלילות ואסקפיזם, רוצים לשמוח, ואם אפשר גם להשתטות, וממש עברו לעבוד בכך: הם שקועים בכל מאודם בדיאטת שמחה, בשאלה איך לשמוח, מתי והיכן, ולא חשוב אם יש לששון סיבות מוצדקות, או שהעולם כולו קורס ברקע. בצד השמחים קמה תעשייה שלמה של משמחים, זמרים, מפעילי ילדים, שחקנים ואפילו פוליטיקאים, שתמצאו אותם בכל אולם חתונות, יום הולדת או ליכודיאדה מעידים שהם באו "רק לשמח קצת את עם ישראל", הנמק כביכול בימים כתיקונם בתוגתו ובהרהור על כתבי טולסטוי ומרקס.

מקור הלוך הרוח הזה בימים רחוקים, שבהם ישראל היתה מדינה מגויסת, השרויה בסכנת חיים אמיתית, מדינה נצורה, מבודדת וענייה, והסיבות הקולקטיביות לעלוץ היו נדירות באמת. הניצחון של מכבי תל אביב על צסק"א ב–1977, או הזכייה הראשונה באירוויזיון בשנה שלאחר מכן נתפסו אז כחרכים שנפערו לרגע בחומה, מהם פרץ משב אוויר לנשימה. אלא שהימים הללו חלפו עברו מזמן. ישראל כבר איננה נצורה, והחברה הישראלית אינה חיה עוד כלפנים בצל הסכסוך, וסובלת ממחנק פנימי ובינלאומי ממשי. אזרחי ישראל חיים רוב הזמן את חייהם מחוץ ל"פוליטיקה", שבה אין הם ממש מתעניינים; שיעורי ההצבעה לכנסת ירדו במשך השנים לנתון נמוך יותר מלא מעט ממדינות המערב ה"נורמליות", שיעור החברות במפלגות בישראל נמוך מאוד אף הוא, ומחאות פוליטיות ברחובות נראות בתל אביב ובירושלים הרבה פחות מאשר בפריז וברלין.

במשאלים טוענים הישראלים שהם אחד העמים המאושרים בתבל. טוב להם. ולא סביר שהעילה לאושר הוא העמקה בדאגות ועיסוק טורדני ב"מצב". במה אם כן עוסקים היושבים בציון? בעצמם. חוגגים במסעדות ובחופים, נוהרים לנופשונים, ובשאר הזמן מתמכרים לסדרות. בעיקר מיובאות, אבל גם ריאליטי מקומי, ששיעורי הצפייה בו כאן הם מהגבוהים במערב. נכון, תמיד אפשר לומר שגם האישי יכול להיות פוליטי, אבל תכופות זה הופך להיות תירוץ נוח מדי להתעסקות בטבור הפרטי. הפוליטיקה, ביסודו של דבר, מתחילה בזולת.

ולכן, אל תילחצו כשמגיעה משטרת המורל. אל תאמינו למי שנוזפים בכם שאתם מחריבי שמחות. הטענה שהישראלים האומללים אינם יכולים לעמוד במתח שמזמנים החיים במזרח התיכון, ומתחננים לקבץ רק עוד הרף עין של הנאה שאננה, היא טענה שקרית. לא יותר מהתקרבנות מתחסדת ונצלנית שכולה רמאות של מי שמבקשים לקבל פטור ממאמץ ומאחריות לחיים המשותפים בישראל. כי ישראלים לא צריכים הפסקה מהמציאות באמצעות קצת אסקפיזם — הם צריכים הפסקה מהאסקפיזם בשביל קצת מציאות; הם אינם זקוקים לאתנחתא מן הרצינות והעומק למען מעט קלילות ו"ניקוי ראש" — אלא לאתנחתא מהקלילות, הלחם והשעשועים לטובת מעט יותר ריכוז וכובד ראש. לדעת לעלוז זו חוכמה גדולה, לימדה אותנו כזכור מרי פופינס, ואשרי מי שמשכיל למצוא נחמה בדברים הקטנים והפשוטים; אבל כשעליזות וכמיהה כפייתית להתבדר הופכים לרגש היחיד שבני אדם יכולים ומצפים להפיק מעצמם, כפי שקורה עתה בישראל — גם השמחה הופכת להיות תופעה עצובה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו