בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

"בשבילה גיבורים עפים" היא סדרה גרועה על סף הבלתי ניתנת לצפייה

אינפלציה שטוחה בדמות הלוחם המיוסר, בימוי מחריד של עמרי גבעון, צילום טלנובלי, איפור מרושל ומשחק גרוע — מלבד נינט — של מי שכבר הוכיחו יכולת. מציק גם הניסיון של קשת לאחוז בצופים עם פרומואים בגוף הפרק

181תגובות
"בשבילה גיבורים עפים". אתגר עם מורשת ארוכה
ניתאי נצר

הפעם הלפני־אחרונה בה צפיתי במשהו כשיד מכסה את עיני ואני מביט דרך האצבעות וזה לא היה סרט אימה, היתה סצינת הפינים המרקדים בקומדיה "ברונו" של סשה ברון־כהן, אבל זה היה כיסוי שאפשר להחשיב למחמאה: המתקפה הגניטלית החזיתית הצחיקה כשם שהביכה. הפעם האחרונה שבה עשיתי זאת היתה מול מתקפה שונה בתכלית של גבריות, זו שבמרכז דרמת המתח־אקשן החדשה, "בשבילה גיבורים עפים".

ובואו נבהיר מיד: זהו לא טקסט של חמוצים בסגנון 'הו לא מיליטריזם בפריים־טיים', אלא תגובה לביקורות טלוויזיה שהחמיאו לסדרה, גם בעיתון זה. אני לא צריך להסכים עם הערכים שבבסיס יצירה, כל יצירה, כדי ליהנות ממנה, ולראייה, דוגמה קצת ישנה אך אפקטיבית: כשיצאתי מהקולנוע אחרי צפייה באפוס הקומיקס הברוטלי "300", שהטוויסט העלילתי המרכזי בו נסב על הצדקה של סופרמטיזם גנטי ברמה נאצית (בן ספרטה הנמוך ומעוות פיזית מתגלה כחלש אופי ובוגדני), הייתי במצב רוח כה מרומם עד שדיברתי בטון הרועם של גיבור הסרט, המלך לאונידס, במשך שבועיים.

בשבילה - דלג

בעידן שכולו פרק־של־סאות'־פארק שהתממש, בו כל דבר יכול להיות פוגעני וכולם נעלבים מהכל, אם הייתי צורך רק תרבות שאני מסכים איתה הייתי נשאר עם שלישיית הופה היי. הבעיה עם "בשבילה גיבורים עפים" היא שהיא גרועה על גבול הבלתי ניתנת לצפייה — עם הסייג שצפיתי בשני פרקים בלבד. כאמור, אין בעיה כשלעצמה עם נרטיב הווי צבאי של דיקטטורת בננות המושתת על שכול־אבל־מורשת, ועל הלם קרב־מאצ׳ואיזם־דרום אמריקה ועל מסתורין־גברים־חיילים־גברים־חיילים, כאילו אין בשטח המדינה הזאת אוכלוסיות אחרות מלבדם.

הבעיה, בניגוד לבצבא, מחולקת לשני חלקים בלבד: 1. אינפלציה דיספרופורציונלית בת עשרות שנים ביצירה הישראלית של התמקדות בדמותו של הגבר־הלוחם המיוסר, חד־משמעית על חשבון דמויות אחרות (דוגמה רנדומלית שעברה לי בראש: נשים. אפילו נשים לוחמות מיוסרות, לכל הרוחות. כמובן שזה קיים, אבל אנחנו רחוקים מייצוג ונוכחות שוויוניים). 2. הוספת חטא על פשע בכך שהתרומה של הסדרה החדשה לאותה ערימת ענק של תוצרת תרבותית שחוקה, היא חסרת כל ערך אמנותי.

הבימוי המחריד של עומרי גבעון (שגם כתב את הסידרה) מודגש וקל להבחנה מתוקף העובדה ששחקנים שעשו עבודה מעולה בסדרות אחרות וטובות, הם פשוט מביכים כאן. זה בולט דרך הפער באיכות המשחק של שני שחקנים שהצטיינו ב"מטומטמת" — נדב נייטס ובעיקר משה אשכנזי, שהדמות שגילם בסידרה ההיא היתה מופתית. שניהם, יחד עם רוב שאר הקאסט, מפגינים ב"בשבילה" עציות מביכה שרומסת כל זכר לניואנס. האתגר של לגלם גברים חסומים רגשית ובכל זאת להפגין את כישוריך הוא אתגר שכאמור יש לו מורשת ארוכה ותקדימים רבים בקולנוע ובטלוויזיה בישראל, מ"הוא הלך בשדות" עד "שתי אצבעות מצידון", ולכן אין תירוץ לאי העמידה בו במקרה שלפנינו.

הצילום, בפיקוד ניתאי נצר, הוא באסתטיקת טלנובלה. לא ברור אם העובדה שרואים כל הזמן את האיפור על פני השחקנים היא אשמת חטיבת האיפור או הצילום, אבל זה בולט באורח בוטה. העיר בוגוטה נראית כמו פרק ב"המירוץ למיליון", או גרוע יותר, כתפאורה של משימה ב"האח הגדול". התסריט, אדפטציה לספרו של אמיר גוטפרוינד, בהחלט בעל פוטנציאל מותח, אבל הוא נופל בין הכיסאות הענקיים של בעיות הבימוי/משחק והצילום, וגם לוקה לפרקים באי־אמינות בסיסית: בסצינה שבה מגיע אשכנזי, בדמותו של בנדה, למפקדה של ברון סמים קולומביאני, נחסכת מאיתנו הקלישאה ההכרחית של חיפוש נשק על גופו.

על כל אלה מתווספות צרימות שהסדרה עצמה איננה אשמה בה, אבל הן מייצרות רובד נוסף של הפרעה בלתי פוסקת: תוך שאנו בוהים בגרוע המתואר לעיל במהלך הפרק הראשון, יש ריבוע בצד שמאל של המסך עם פרומו לפרק השני של הסדרה, שלמעשה נותן ספוילר לפרק בו אנו צופים ושטרם הסתיים. הלהיטות הנואשת של "קשת" להשאיר את הצופה עם הסדרה מגיעה כאן לרמה חדשה של אבסורד. אם היה מדובר בסדרה שאני מושקע בה רגשית זה היה מאוד, מאוד מעצבן.

במקביל ישנן ההפרעות שכבר אולפנו להתרגל אליהן, כשכל שתי דקות המסך קטן לשני־שליש מגודלו והשליש התחתון מוקדש לפרומו למשהו אחר, כאילו ההנחה המובלעת של הזכיין הוא שמספיק שהצופה יבהה במה שכרגע על המסך ויתרום פאסיבית לרייטינג. אין צורך בכך שהוא גם יצליח להתרכז במה שקורה, ואין חשיבות לכך שכשהסדרה, כל סדרה, נוצרה, היא לא תוכננה להיות משודרת על שני שליש מסך.

דוש מלא בעצמו

גיבור הסדרה, אביב, מגולם על ידי תומר קפון, ושוב, הוא נאלץ כשחקן להפגין איך נראה ומתנהג ארכיטיפ הגבר 'שלא מבינים אותו', שמיוסר מטראומה קשה אותה הוא מדחיק ומכחיש (או לחילופין, סתם דוש חסר מודעות ורגישות), ומוציא את זה — שלושה ניחושים? — על האשה שאתו, מרחיק אותה מעליו ואז מתחרט, כמו בכל סרט או סדרה בה חזינו בקווי אופייה של דמות כזאת.

האשה הזו היא יעלי, זו שבגללה הגיבורים עפים (על עצמם המיוסר), בגילום טוב דווקא של נינט טייב שכנראה לא מצליחה להיות גרועה גם אם ממש מנסים לעזור לה. בסצינת לוויה הפוגעת בזכר המתים ובכאב השכולים כמעט כמו סיקור חדשותי שגרתי של לוויות, וכוללת מקוננת שמקריאה שיר של יהודה עמיחי (לא, אין לי שום דבר נגדו כמשורר, זו לא הנקודה), יש צרימת בימוי טריוויאלית לכאורה המייצגת את צליעת הסדרה כולה: יעלי משעינה את ראשה על כתפו של אביב, אבל משום מה הפריימינג של הבמאי גרם לכך שהכתף טיפה רחוקה מדי, והשענת הראש נראית מלאכותית ולא נוחה ברמה כמעט פארודית.

הסצינה שנדמה שכמותה ראינו מיליון פעם, בה אביב מבקש מיעל שתעוף לו מהעיניים כי נכותו הרגשית המוכחשת מונעת ממנו לבקש עזרה, לקבל אהבה וכו' וכו', היא גרסה גרועה של עשרות שנים של דפיקה אינסופית עם פטיש בראש של הארכיטיפ הנזכר. נזכיר שוב: זה איננו ארכיטיפ בלתי ראוי לטיפול אמנותי, קלינט איסטווד הריני משתחווה בפניך לנצח. יש מקום לשער שהסופר, התסריטאי/במאי ושאר המעורבים בהפקה מתקשים להיזכר שבכלל קיימת התנהגות גברית אחרת וזאת בדיוק מכיוון שהתנהגות זו פומפמה להם כצופים וכיוצרים.

זו בעיה שבמידה מסוימת היא חלק בלתי־נמנע מתולדות הקולנוע והטלוויזיה כתוצר של עולם גברי, אבל כבר הצביעו על כך רבים לפני — בתרבות הישראלית העניין הגמוני אף יותר (מי היה זה שכתב על ההיעדר הכמעט מוחלט של סצינות סקס לא מעליבות ומדכאות בקולנוע ובטלוויזיה בישראל?) ומתפרש על פני יותר מדיסיפלינה אחת. לדוגמה, מספר השירים שבהם מסבירים מוזיקאים מלאים בעצמם, כלומר באוויר או באבק, לבנות זוגם עד כמה הן 'לא מבינות אותם'. חביבי, אין מה להבין, אתה דוש נטול יכולת רגשית להפנים ששאר העולם לא מתעניין בך במידה בה אתה מתעניין בעצמך.

וכך, דור אחר דור של גברים מאותגרים ממשיך, באמצעות אותה מנטליות עדרית של תמיכה הדדית בכשלים כרוניים, להיות משוכנע שהוא נורא מעניין ולעשות על זה אמנות. זה דורש טיפול, הכלה, אפילו סליחה, אבל לא מצד בנות זוג שצריכות לספוג עד אין־קץ, ולא מצד צופים או לצורך העניין מבקרים. האם אני גבר/כותב/אדם טוב מכם, יוצרי "בשבילה גיבורים עפים"? ממש לא בהכרח, אבל הצעד הראשון בקבלת עזרה הוא להודות בכך שאתה זקוק לה. להבין שעולמך עד כה היה צר מאוד, צר מדי. צר לי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו