איך עדיין מוכרים לנו סיפורים נוצצים על תעשיית הזנות?

מ"אשה יפה" ועד המחזמר החדש על פי "מולאן רוז'", התרבות הפופולרית ממשיכה להפיץ מיתוסים כוזבים על נשים בזנות

ניצן כהנא
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
המחזמר "מולאן רוז'" בניו יורק
המחזמר "מולאן רוז'" בניו יורק. סיפור חד־צדדי על תעשייה אכזרית צילום: Greg Allen/אי־פי
ניצן כהנא

ג'וליה רוברטס, "אשה יפה" האגדית, אמרה לפני מספר חודשים בראיון ל"גרדיאן" כי סרט הוליוודי שמאדיר זנות לא היה מופק באקלים החברתי הנוכחי. והנה, למרות התהליכים החברתיים שהתרחשו ב–29 השנים מאז יצא לאקרנים — מהפכת MeToo, לצד המודעות ההולכת וגוברת בעולם לגבי פרצופה האמיתי והמכוער של תעשיית הזנות — המחזמר המבוסס על "אשה יפה" רץ זה שנה בברודווי באין מפריע. בחודש שעבר הצטרף אליו, אל הבימה היוקרתית בעולם, מחזמר המבוסס על הסרט "מולאן רוז'".

הסרט מ–2001, בבימוי באז לורמן, הוא מחזמר שמתרחש בשנת 1900 בפריז ומספר על סופר דכאוני בשם כריסטיאן (יואן מקרגור) שמתאהב בכוכבת המולאן רוז' היפהפייה, ה"קוֹרטיזָנה" (כלומר, אשה בזנות) סאטין (ניקול קידמן), למרות הבטחתה ללקוח אחר. בתוך סיפור האהבה שמנסים למכור לנו, נחשף מועדון חשפנות שאינו שונה מהמועדונים בישראל שבהם מבקשים הלקוחות, לאחר מופעי הריקוד, לנצל מינית את הרקדניות בחדרים ייעודיים שנמצאים במקום או בקרבתו. כאחרון צרכני הזנות, גם כריסטיאן מעוניין לבלות עם סאטין לילה אחד, בלי לשלם. "רק ללילה אחד, בשם האהבה", הוא שר לה. הקורטיזנה עונה לו עם האמת הפשוטה: "בחורה צריכה לאכול" ו"היא תמצא את עצמה זרוקה ברחוב". היא מבקשת לספר לצעיר המאוהב שבסופה של הפנטזיה היא עדיין אשה בזנות שעושה זאת כדי לשרוד, ולא מתוך אהבה יתרה אליו או ל"מקצוע".

"אשה יפה". כנראה לא היה מופק באקלים החברתי הנוכחי

נשאלת השאלה מדוע עדיין קיים ביקוש לסיפורים נוצצים ומתעתעים על תעשיית הזנות? מהי המוטיבציה לספר סיפור חד־צדדי כל כך על תעשייה אכזרית שמנצלת רבבות ברחבי העולם? לדעתי, התשובה לשאלות הללו היא רגשות אשם — לא רק של מי שצורך זנות, אלא גם של כל אלה שהם חלק מחברה שמאפשרת לנצל נשים מוחלשות. כדי שהמצפון לא יעיק ולא נצטרך להתבייש, העדפנו במשך שנים לספר לעצמנו סיפורים על האושר והעושר האדירים שמביאה עמה הזנות.

במשך שנים נמכרו מיתוסים אלה להמונים וסייעו לנרמל את הניצול ולאפשר לתעשיות זנות להתפתח בכל העולם. בגללם, כשאנו חושבים על אשה בזנות אנו נזכרים בדמות הקורטיזנה או האשה היפה — אך הגיע הזמן לסרט מציאותי יותר. כזה שמספר על הניצול המתמשך, על הסרסורים, על הנזק שמותירים באשה לקוח אחרי לקוח, לפעמים 20 בלילה. על הפוסט־טראומה, ההתמכרויות שנועדו לטשטש ולמסך את הכאב האדיר שמביאה איתה מציאות החיים הזו. על הרקע לכניסה לזנות, על כך שרובן המוחלט של הנשים בתעשייה הן קרבנות של תקיפה מינית מתמשכת, שנכנסו לזנות כקטינות. הגיע הזמן לדבר על ממדי התמותה האדירים בזנות, על כך שבישראל גיל הפטירה הממוצע של הנשים בזנות עומד על 46.

One day I'll fly away. לאפשר לכל אשה לצאת מהזנות

כילדה אהבתי מאוד את "מולאן רוז'", עד כדי כך שרכשתי את הפסקול של הסרט. כאשר האזנתי שוב ושוב לשיר One day I'll fly away, לא העליתי על דעתי שאותן מלים ששרה סאטין, שיום אחד תפרוש כנפיים ותעוף מבית הבושת הפריזאי, יהפכו למשימה מרכזית בחיי. 20 שנה אחר כך אני פועלת, יחד עם ארגוני הקואליציה למאבק בזנות, כדי שכל אשה שתרצה לצאת מהזנות — תוכל לעשות זאת.

בתקופה שבה מדינות רבות מתחילות לאסור בחוק על צריכת זנות, לרבות ישראל, ובזמן שהמלחמה נגד הניצול המיני במועדוני החשפנות עולה מדרגה, היינו מצפות שאותם סרטים ישנים לא יוולדו מחדש כמחזות זמר נוצצים. כדי שהדור הבא יבין שהמציאות של ניצול מיני מתמשך מדי יום של נשים אינה נורמלית, צריך לעמוד בצורה איתנה נגד הפצה של מסרים שמנסים לעמעם את המצב הכואב. כדי שהנוער שלנו לא יבלה במקומות כמו הפוסיקט, שנסגר רק לפני כשבועיים, אנחנו חייבות להשמיע בקול רם וברור יותר את האמת.

הערב יערך אירוע הזיכרון השנתי לקרבנות הזנות. יותר מ–91 נשים בזנות המוכרות לרווחה הלכו לעולמן החל משנת 2010. כדי שזכרן לא ייעלם, וכדי שהרשימה הכואבת של הקרבנות לא תתארך, חייבים לשנות את הנורמות החברתיות והתרבותיות.

הכותבת היא מנהלת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ