קצרי רוח |

ואולי יש צדק בדבריו של ירון לונדון עלינו

לונדון, אדם עליון בעיני עצמו שמתכחש לגזענות, בחר להתבונן רק בפן אחד של החברה הערבית — אך דבריו לא פגעו בי. לצד אלה המאמינים בשינוי ומסרבים להתייאש, התרבות הגאה שלנו אינה כשהיתה

ראידה אדון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
לונדון בתוכניתו, בשבוע שעבר
לונדון בתוכניתו, בשבוע שעבר. האדם הוא זה שמחליט מה לראותצילום: צילום מסך כאן 11

للمقالة بالعربية: قد يكون يارون لندن مُحقًّا في ما قاله!

"הערבים הם פראי אדם" זרק ירון לונדון בשידור, ושתי המלים הללו לא יוצאות לי מהראש. הן לא פגעו בי. תמיד האמנתי שלחברה יש שתי פנים: הפנים הטובות, המשכילות, שנותנות את הטוב לעולם — והפנים האחרות, החייתיות, הבורות, שמביאות רק נזק. כך גם לדת יש שתי פנים: אחת אנושית, שהמלים הטובות מעשירות ומרגיעות ומרימות את הנפש, והשנייה אוסרת, דיקטטורית, שולטת, מענה ומפחידה.

אולי יש משהו בקביעתו של לונדון. כשאני בוחנת לעומק את דבריו, אני שואלת את עצמי אם הוא צדק, או שהוא פשוט פגע באגו הערבי? אני מבינה כי זה מה שהוא רואה ביום־יום שלו: חברה של פראי אדם, הטובחים אחד בשני. אנחנו אמנם מחליטים אילו פנים לראות, ואם נסתכל נוכל לראות מה העולם הערבי תורם לתרבות העולמית בכלל ובארץ בפרט, ואיך נהפכנו בעיני האדם הלבן לפראי אדם.

הסתובבתי ברחוב, הסתכלתי על האנשים סביבי, בחנתי אותם. פעם היתה לנו תרבות שאפשר היה להתגאות בה: האדריכלות המוסלמית, הכתב הערבי המצויר המדהים, הרפואה, המחקרים מעוררי הסקרנות והכבוד שנתנו אחד לשני ולתרבויות האחרות. וכיום, איפה כל זה? אני רואה כל יום מסגד חדש שנבנה, כאילו שאלוהים נמצא רק בתוך המסגדים, ומחוץ להם אלוהים אינו. מדוע לא נבנית אוניברסיטה ערבית, גלריה, ספרייה או תיאטרון? הרי לפי הדת, אלוהים אמר לבני אדם ללמוד ולהשכיל. וכאשר יש חתונה, מה אנחנו עושים? לוקחים נשק ומתחילים לירות באוויר בלי לתת דין וחשבון. ועוד לא דיברתי על רצח הנשים — מתברר כי כל הכבוד של התרבות הערבית נמצא בין הרגליים של האשה הערבייה. זאת הסיבה שהחלטתי לא להביא ילדה לעולם — מסכנה, כל התרבות הערבית תהיה בין הרגליים שלה. ואם ייוולד לי בן, הרי הוא יגדל וינסה לדאוג לכבוד הערבי שנמצא בין הרגליים של כל אשה ואשה. איזו אחריות ענקית!

כאשר מישהו מצליח, משכיל או מתקדם בקריירה בישראל, החברה הערבית דוחפת אותו למטה, או קוראת לו בוגד ומשתף פעולה עם שב"כ — ואז עושים עליו חרם. כאשר אנחנו רוצים להילחם בכיבוש ובגזענות, הצדק אתנו במלחמה על החופש שלנו כבני אדם, אבל איך אנחנו נלחמים? עולים על אוטובוסים ומתפוצצים, בלי לחשוב אם נמצאים עליו אמא או תינוק או איש שמפרנס משפחה שלמה, העיקר שהגבר יגיע ל–72 בתולות שמחכות לו בגן עדן. בורות שאין לתאר. ואם לא נתפוצץ, אז ניקח סכין ונהרוג כל יהודי בדרך — לא משנה אם הוא נלחם למען האנושות, העיקר שהוא יהודי.

קל להאשים את הכיבוש בכל. אמנם יש לו חלק רב במצב ואי אפשר לברוח ממנו, אך גם אפשר לחנך ולבחור בדרך חיים אחרת. אני בחרתי לראות את הפנים האחרות של החברה הערבית, ואני מקיפה את עצמי בבני אדם שתורמים, נותנים ונלחמים על הזכויות שלנו כבני אדם.

ירון לונדון יקירי, אתה בחרת להגחיך את הכיבוש. הראייה הצרה שלך היא שעשתה אותך אדם לבן עליון בעיני עצמו, שמדחיק את הגזענות סביבו, את הכיבוש המתסכל ואת האבטלה הנוראה בחברה הערבית, שהופכת כל אחד לאיש מתוסכל וממורמר, לפרא אדם — ולא משנה מאיזו עדה או חברה הוא מגיע. ירון, אתה בחרת לראות רק צד אחד של הפנים הערביות. נכון, אולי חלק מאתנו אכן נהפך לפראי אדם, אבל יש את הצד השני, פנים אחרות המחנכות על כבוד לאחר, לנתינה, להשכלה ולהתעלות על הכיבוש והגזענות הישראלית, שממנה אפשר לבנות מציאות חדשה.

כן, ירון, יש גם תרבות ערבית כזאת, משכילה ולא מתייאשת, שעדיין מאמינה בשינוי. האדם הוא זה שמחליט מה לראות.

הכותבת היא אמנית ושחקנית

للمقالة بالعربية: قد يكون يارون لندن مُحقًّا في ما قاله!

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ