אורי קליין, טעית – כל ישראלי חייב לראות את "ימים נוראים"

מבקר הקולנוע של "הארץ" פיספס את המשמעות הציבורית האדירה של הסרט על יגאל עמיר, המתאר בצורה מהימנה את התקופה שקדמה לרצח רבין

עמירם גולדבלום-צרובה
עמירם גולדבלום
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהודה נהרי הלוי ב"ימים נוראים".
יהודה נהרי הלוי ב"ימים נוראים". מלות מפתח בביקורת הסרט הן "חקר" ו"תחקיר"צילום: תולי חן / סרטי יונייטד קינג
עמירם גולדבלום-צרובה
עמירם גולדבלום

אורי קליין, מבקר קולנוע חשוב, חתן פרס סוקולוב ומי שאני תמיד מחפש לקרוא את ביקורתו אחרי שאני צופה בסרט, קטל באתר "הארץ" את הסרט "ימים נוראים" בבימוי ירון זילברמן ("סרט רע... החלטה מעוותת של פרס אופיר... סרט כמעט מיותר"). לא אדון בשאלה מה היו מניעי חברי האקדמיה הרבים שבחרו שהסרט ייצג את ישראל באוסקר. איני איש קולנוע ולא אעסוק בצדדים האמנותיים של הסרט — על זה יגיבו אחרים. אנסה להבהיר מדוע קליין טועה בהיבט החשוב ביותר בעיני של הסרט: המשמעות הציבורית האדירה שלו.

ייתכן שקליין עמד לא הרחק ממני בעצרת השלום שבסיומה נרצח רבין. קליין צעיר ממני בחודשים אחדים, שנינו בני 73 כיום. אז היינו בני 50. שנינו חיינו את התקופה הקשה שאחרי הסכם אוסלו, את הנקמה האיומה של פיגועי תופת של החמאס על הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. גם חווינו את ההסתה של הציבור הדתי־לאומי ושל נתניהו לסילוקו של רבין. אני גם זכיתי ל"שכבה גיאולוגית" נוספת שנתיים קודם לכן: הייתי והתרגשתי בטקס החתימה בבית הלבן ב–13 בספטמבר 1993, יחד עם אנשי "שלום עכשיו".

בני גילנו, מבוגרים וגם צעירים מאתנו שראו את הסרט והיו ערניים בתקופת ה"ימים הנוראים", אינם יכולים למצוא בסרט חידושים מרעישים. עם זאת, מצאתי בסרט ניסיון מוצלח להדגיש שלבים שונים בהתפתחות הפסיכה של יגאל עמיר לקראת הבשלת ההחלטה לרצוח את רבין. אירועים בודדים שהוצגו בסרט — הפגנה בבר אילן, שיחה עם חברים, דיון עם חגי אחיו, מפגש עם משפחתה של חברתו נאוה — היו פחות מוכרים לציבור ושימשו בסרט כמעין דבק בין האירועים הגדולים של התקופה. גם קליין כתב כי "זילברמן משלב במיומנות את דמותו של יהודה נהרי הלוי (המשחק בכישרון רב את יגאל עמיר) בקטעי הארכיון", כך שבזכות העריכה המוצלחת נוצר הרושם שנהרי עצמו השתתף בהפגנות בכיכר ציון והמרפסת.

קליין שואל שאלות רטוריות על הסרט וכוונותיו ואף משיב עליהן. "למה בעצם (צריך את הסרט)? האם זה כדי להזכיר את הרצח לדור שלא ידע את יצחק רבין וזכר האירוע ומשמעותו מנמנמים בתודעתו, אם בכלל?" לא אגיב על צליל הזלזול בציבור שנובע מהמשפט הזה, אבל התגובה לשאלה חשובה, עקרונית ומספקת לבדה כדי להבהיר את טעותו של קליין בהתייחסותו לסרט.

מתשעה מיליון הישראלים כיום, 60% הם בני פחות מ–34. בשנת הרצח הם היו לכל היותר בני עשר. מדובר בקרוב ל–5.5 מיליון בני אדם שרובם ככולם לא חוו את אימי התקופה ההיא באופן ישיר. עבורם הסרט הופך את האירועים למציאות ועשוי להותיר חותם בל יימחה. כאשר כרבע מהציבור מאמין בתיאורית הקונספירציה (כך לפי דב גילהר באתר "וואלה" ב–2016), כאשר 55% מהציבור הדתי־לאומי טוען שלא יגאל עמיר רצח, וכאשר רק 60% מכלל הציבור מאמינים שיגאל עמיר רצח את רבין (על פי תוצאות סקר של "אולפן שישי" אשתקד), לא מדובר ב"דור שלא ידע את רבין", אלא במאסה אדירה של ישראלים שאינם יודעים דבר על התקופה, או נפלו קורבן לשקרים מכחישי מציאות של אנשי ימין.

אין זה כדי "להזכיר את הרצח", אלא כדי להיות "תמרור אזהרה בפני תוצאותיה של הסתה", במלותיו של קליין, ולתאר "את תהליך הרדיקליזציה שיגאל עמיר עובר כתוצאה מהיחשפותו לרבנים ולגורמים קיצוניים אחרים בציונות הדתית שמדבריהם ברור שדמו של רבין מותר". אם זה חד־ממדי בעיני קליין, חבל. אין מסר חשוב יותר לציבור בישראל מהמסר הזה, שעלול שוב להביא אישים בציבור הדתי להתיר את דמם של מנהיגים שדרכם תהיה מנוגדת. כבר ראינו שרצח מנהיג אחד אצלנו יכול לשנות את כל מהלך ההיסטוריה. מירי רגב ייצגה היטב את שקרי הימין בהתנפלות שלה על הסרט.

מלות מפתח בביקורת הסרט הן "חקר" ו"תחקיר", שחסרות לקליין. "ימים נוראים" מוכיח שנעשו תחקירים רבים, במגבלות הצפויות מסרט של 120 דקות. לא מדובר בסדרת טלוויזיה של עשרות פרקים ועונות אחדות. "אילו חקרו יוצריו (של הסרט) את דמותו של עמיר ביתר עומק... היתה התוצאה יכולה... לספק לנו מסע אל תוך לב המאפליה של ההוויה הישראלית", כותב קליין. איני מאמין שזה אפשרי. כל חקירה של דמות בעבר מביאה תמונה מסוימת שאליה התכוונו החוקרים. אין חקירה אובייקטיבית של רצח. כל אחד בא עם המטען האישי שלו, וצריך להעריך מאוד את יוצרי הסרט על יכולתם להתרחק מנקודת המבט האישית ולתת לדמות "לדבר" ולהתפתח באופן עצמאי. אני גם דוחה את הטענה ש"ברגע שאתה מציב דמות במרכזו של סרט זה בלתי נמנע שלא ליצור איתה הזדהות". היוצרים טרחו להציג דמות חיה ונושמת, דמות אמינה, שאפשר להבין את מהלך התפתחותה אבל אין בכך כל הזדהות. מלת המפתח בעיני היא "אמינות", וגם קליין אינו טוען שהסרט נכשל במבחן האמינות.

גם לו היה מחקר מעמיק יותר על המהלכים הנפשיים של הרוצח, מחקר שככל הנראה צריך להתבסס על שיחות נפש עם יגאל עמיר עצמו, מה הערך המוסף שלו מול הצורך להציג לציבור את הסכנות שכבר עמדנו עליהן? האם מחקר כזה לא היה מגביר דווקא את ההזדהות עם הדמות, הזדהות שבצדק מרתיעה את המבקר? קליין טוען כי "עמיר אינו דמות ב'ימים נוראים' אלא מעין רוח רפאים... כשכובדו של הרצח מוטל על כתפיה כבר מתחילת הסרט". אני מסכים עם הקביעה, אבל לא עם הביקורת. כובדו של הרצח מונח על כתפי הדמות עוד לפני שנכנסים לצפות בסרט, כי את סופו יודעים כולם. האמצע הוא מה שחסר לרוב הציבור הישראלי. את זה ממלא סרטו של זילברמן בצורה יוצאת מן הכלל לטעמי ואני מאיץ בכל מי שעוד לא ראה את הסרט — ללכת לראותו. כדברי דני קושמרו, זהו סרט חובה לכל ישראלי.

פרופ' (אמריטוס) גולדבלום הוא חוקר בתחום הכימיה החישובית והיה דובר "שלום עכשיו" מ–1979 עד 2000

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ