קצרי רוח

רנן שור: אפס ביחסי אנוש

חצי שנה אחרי שפורסם התיעוד שלו מתנפל על סטודנטית, המנהל המיתולוגי לשעבר של סם שפיגל לא טרח להכות על חטא. בראיון שהעניק ל"ידיעות" הוא מאשים את אותה סטודנטית בתקרית ומפגין גזענות, שוביניזם ויהירות

נירית אנדרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רנן שור. נגמרו הימים שבהם מורים כאלה זוכים להנחת סלב
רנן שור. נגמרו הימים שבהם מורים כאלה זוכים להנחת סלבצילום: אמיל סלמן
נירית אנדרמן

יותר מחצי שנה חלפה מאז פורסמה ההקלטה שבה נשמע רנן שור, מנהלו הוותיק של בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, מתנפל בצעקות רמות על אחת הסטודנטיות בוועדה שבה הציגה סרט שעליו עבדה אז. קבוצה של סטודנטים בבית הספר החליטו אז שהמקרה הזה הגדיש את הסאה ושלחו לוועד המנהל של בית הספר מכתב מחאה על יחסו הכוחני של שור כלפי חלק מן הסטודנטים בבית הספר. יותר מחצי שנה עמדה לרשותו של שור — שהודיע מיד לאחר אותה תקרית על פרישתו — לעכל את מה שהתרחש שם באותו חדר, לעשות חשבון נפש, לבחון אם הוא מצדו יכול וצריך היה להתנהג אחרת. אבל ביום שישי האחרון, בראיון שהעניק ליהודה נוריאל ב"ידיעות אחרונות", התברר שבחינת כליות ולב לא ממש היו בראש סדר העדיפויות שלו בתקופה הזאת.

"הבעיה שלי שאני לא יכול לדבר סרה בבוגריי, זה לא ראוי", אומר שור בראיון. "ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לומר, קיבלנו תלמידה — אגיד בעדינות — על הקשקש. כי אמרנו, יש בה משהו. ואכן יש בה משהו, אבל היא חסרת חינוך. היא לא מורן איפרגן. זה לא מישהי מדהימה שמגיעה מהפריפריה, אשה, מזרחית, מוכשרת. מהתרגיל הראשון בשנה א' עד לפה – יש איתה בעיות. התלמידה הזאת היא תלמידה בעייתית בכיתה בינונית־מינוס. קח את טליה לביא, זה הכי היפוך ממנה. טליה מגבעתיים, אבא שלה מהנדס. ואחותה מהנדסת בטכניון. פרח. פשוט פרח!"

יהירות, התנשאות, כוחנות, שוביניזם מהסוג המטריד וגזענות מהסוג הנפוץ, שור מצליח ביד אמן לדחוס את כל אלה לתוך פיסקה אחת קצרה. הוא לא רק ממשיך להמטיר לבה רותחת על ראש הסטודנטית, הילה כהן, מבלי לעצור לרגע לחשבון נפש שלו עצמו — אלא גם שואב אל ההתכתשות המכוערת הזאת שתי בוגרות מוכשרות ומוערכות של בית הספר, בעל כורחן. כהן היא לא מזרחית מדהימה מהפריפריה כמו איפרגן, הוא קובע נחרצות, וגם לא בת של מהנדס (!) מגבעתיים שאחותה מהנדסת בטכניון (!!) כמו לביא, שהיא לדבריו "פרח" של ממש. פרח!

צריך להיות עיוורים כדי לא להבחין בגזענות הזועקת מתוך הסטריאוטיפים האלה, וכדי לא להתעכב על ההקטנה השוביניסטית המרתיחה המגולמת במילה "פרח", כשהיא מוצמדת לאשה שהיא אחת הבמאיות הכי מוכשרות, אינטליגנטיות ומצליחות שצמחו פה בשנים האחרונות (סרטה הנפלא של לביא "אפס ביחסי אנוש" לא רק היה אחד הסרטים המצליחים ביותר של העשור האחרון, אלא גם זיכה אותה בשני פרסי אופיר לבמאית ולתסריטאית המצטיינת). ואם זה לא מספיק, הרי שגם העובדות שמציין שור רחוקות מהמציאות: לביא בכלל לא מגבעתיים, אביה מעולם לא היה מהנדס, ואחותה לא למדה בטכניון. אבל זה רק מדגיש שהתזה של שור באה לשרת את הסטריאוטיפ יותר מאשר את האמת.

נניח שהילה כהן שעוררה את חמתו של שור באותו אירוע באמת לא היתה טלית שכולה תכלת. נניח שהיא היתה "חסרת חינוך" או "בעייתית" כפי שהוא מכנה זאת בפסקה אחרת בראיון. נניח שהסרט שביימה בבית הספר, "מאמו", שכבר הוקרן בכמה פסטיבלים וזכה בכמה פרסים, לא הרשים את שור (אני דווקא צפיתי בו בסוף השבוע וגיליתי יצירה מרגשת של יוצרת מסקרנת, אבל נשאיר את זה בצד). האם זה מצדיק אפס חשבון נפש שלו, אפס הכאה על חטא על ההתפרצות הקשה שלו כלפיה, כפי שתועדה באותה הקלטה? המראיין נותן לו כמה הזדמנויות, שואל אותו שוב ושוב על אותה תקרית, אבל שור נותר בשלו. את כל האשמה הוא מפיל על כהן, ואילו הוא עצמו — המנהל הוותיק, המוערך, רב הכוח ומי שנחשב לאחד האנשים החזקים בקולנוע הישראלי — לא מוצא כל פגם בהתנהלותו שלו מול הסטודנטית שהעזה להתייצב לבדה מול השור הזועם. והוא גם לא מביע כל חרטה על היחס הכוחני שהפגין לאורך השנים כלפי לא מעט סטודנטים. "ההקרנה שלי סמכותנית, הדיבור שלי חד, ברור וקוהרנטי. על כל דבר יש לי עמדות", הוא מעניק לעצמו חנינה במשפט קצר.

אל המקרה הזה צריך להתייחס כאל נורת אזהרה, או זרקור של ממש, באשר לצורך להוקיע באופן ישיר ובלתי מתנצל אלימות מילולית ופיזית מצד מורים ומנהלי בתי ספר לאמנות ובכלל. הימים שבהם מורים כאלה זכו להנחת סלב וליחס סלחני רק בגלל תווית ה"אמן" שהם מסתובבים איתה ושכביכול מעניקה להם הרשאה למזג מתפרץ – נגמרו. הזמנים שבהם טיפוסים כאלה יכולים להתעמר בסטודנטים בשם האמנות ולהפנות כלפיהם יחס אלים, חלפו.

אבל הראיון הזה עם המנהל הפורש של סם שפיגל מבהיר דבר נוסף. כששור מתבקש בו לסכם את התקרית הזאת, הוא אומר: "מבחינתי, (זה היה) אירוע בית ספרי שנופח מעבר לכל פרופורציה. ומה שהכי מדכא: לא למדתי מזה כלום". בעידן הנוכחי, מנהל של בית ספר לאמנות אינו יכול להסתפק בהישגים מקצועיים, מרשימים ככל שיהיו, בגביעים שמוצגים לראווה בארון הבית ספרי, וביכולת לגייס משקיעים, ליזום פרויקטים, ולשגר לתעשייה המקומית בוגרים מוכשרים. בעידן "מי טו", מנהל של בית ספר כזה חייב להיות גם מחנך שאפשר לשאת אליו עיניים, מודל חינוכי שאינו מנצל לרעה את מעמדו, מורה שאינו מחוסן אולי מפני טעויות ומעידות, אבל יודע לבצע חשבון נפש ולהכות על חטא כשצריך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ