קצרי רוח

קאט זה בולשיט: באקלים הפוליטי היום — אין הבדל בין דעה לתעמולה

גבירותיי ורבותיי העיתונאים, אם אתם ששים להתנגד לשררה, אל תחפשו אותה בסלון ראש הממשלה, בין העיתונאים לגיטרות. העריצות האמיתית היא הקונפורמיזם, ושופרו "התאגיד", שפסקו שאסור לשיר עם נתניהו

בני ציפר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליבסקינד (מימין) וסג"ל בתוכניתם. לכו תתווכחו עם אלוהות התאגיד
ליבסקינד (מימין) וסג"ל בתוכניתם. לכו תתווכחו עם אלוהות התאגידצילום: צילום מסך: מתוך ערוץ כאן 11
בני ציפר

בחצרו של לואי ה–14 נהגתה — או לפחות שוכללה לכדי אמנות — צורת ענישה מעודנת וסאדיסטית של סוררים. מיום אחד למחרתו הודיעו לסורר שהוא tombé en disgrâce, כלומר סר חינו מעם המלך. לא ערפו את ראשו, לא השליכו אותו לכלא, אלא השתמשו בנשק היעיל ביותר בחברה סגורה: התעלמו מנוכחותו. הנענש לא תמיד הבין על מה מענישים אותו, ולא היה טעם לעתור ולערער באוזני המלך מפני שמרגע שנודע שסר חינו, לא היה כל סיכוי לכך. לימים הובן שזו בדיוק מהות העריצות — לגזור גזירות קפריזיות שכוחן בעמימותן: על אותה עבירה מענישים אחד ועוצמים עין עם אחר. כי המטרה היא לא להשליט חוק וסדר אלא להטיל מורא.

המלכים האבסולוטיים נעלמו, אבל לא העריצות וגם לא שיטות הענישה המעודנות שלה. ובאה ההשעיה של עיתונאי התאגיד אראל סג"ל להזכיר לנו כמה יעילה יכולה להיות העמימות כשאתה בא להטיל מורא. מה היה לנו כאן? סרטון שצולם בחדר ההסבה של בית ראש הממשלה ובו מנגנים בגיטרה ושרים העיתונאים אראל סג"ל, שמעון ריקלין וינון מגל את הניגון לשבת "שבחי ירושלים" בהלחנתו של אביהו מדינה, ואז מצטרף אליהם בנימין נתניהו לזמרה.

צריך להדגיש למי שעדיין אינו יודע, שבאופן אירוני, השליט העריץ שחינו של אראל סג"ל יסור מלפניו אינו נתניהו אלא "התאגיד", העומד כמין אלוהות מופשטת מעל נתניהו, ומעל לאראל סג"ל ופוסקת שיש טעם לפגם בסרטון הזה מבחינת האתיקה העיתונאית. אסור לעיתונאים בשירות הציבורי להשתתף בתעמולת בחירות. מותר להם להביע דעות. ולך תתווכח עכשיו עם אלוהות זו היכן עובר הקו הדק בין "דעות" ל"תעמולה".

פעם גם אני הייתי מאמין גדול באתיקה העיתונאית ובמסכת האצילות שהיא עוטה על עצמה. עד שנפלתי בעצמי קורבן לגחמנות הכרונית שלה ולווירטואוזיות שאפשר לפרש בה דברים לכאן ולכאן. וממרום גילי וניסיוני אני יכול לומר היום את דעתי המבוססת עליה במלותיה הבלתי נשכחות של שרת התרבות מירי רגב: "קאט זה בולשיט". אין באמת הבדל בין דעות לתעמולה. בטח לא באקלים הפוליטי כיום, כשהסוגייה הפילוסופית היחידה הנטחנת באמצעי התקשורת בוואריאציות שונות היא "כמה אני שונא/שונאת את בנימין נתניהו". ועל כן, להביע את שנאתך לראש הממשלה זו דעה. להביע את חיבתך לראש הממשלה זו תעמולה.

עקרונית יש בכך היגיון. כי אם נתניהו מגלם את השררה, והעיתונות היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אזי אין זה ראוי שעיתונאי יחניף לשררה, יישב עמה בסלון וישיר עמה ניגונים לשבת, אלא יתנגד לה. ותשובתי, גבירותיי ורבותיי העיתונאים, היא שאם אתם ששים להתנגד לשררה, אל תחפשו אותה בסלון של ראש הממשלה. העריצות האמיתית, הבלתי כתובה והבלתי נראית, היא הקונפורמיזם. ממנו נגזר המותר והאסור. והנה שוב אמר הקונפורמיזם את דברו: לא תשבו בסלון של ראש הממשלה, לא תנגנו ולא תשירו אתו, ובטח ובטח לא שירים בשבחי ירושלים. אילו שרתם בשבחי תל אביב זו היתה דעה. לשיר בשבחי ירושלים זו תעמולה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ