"חזרות" עושה לתיאטרון הישראלי את מה ששייקספיר מעולם לא הצליח

בהתפוצצות של "חזרות" על המסך הקטן גלום הכוח להפוך את אמנות הבמה המקומית למשהו שעוד ידברו עליו

יאיר אשכנזי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אגם רודברג ב"חזרות". הריק לא יתמלא במהרה
אגם רודברג ב"חזרות". הריק לא יתמלא במהרהצילום: צילום מסך מתוך ער

הרִיק שחשים ביממה האחרונה צופי הסדרה "חזרות", בתום עונתה הראשונה, לא יתמלא במהרה. ב"כאן" הזדרזו להכריז על עונה שנייה לדרמה הקומית המופתית, אבל עד שצוץ וצוץ, המנהלת ורה קורקין ויתר אנשי תיאטרון "המשכן" ישובו למסך, יימשך מאבק ההישרדות של התיאטרון הישראלי הרחק מהפריים־טיים. הודות לקורונה ולענקיות הסטרימינג הוא נדחק אף יותר אל השוליים התרבותיים, מאבד את מעט הרייטינג ונאחז בדימויים רומנטיים של מגע ומפגש "כאן ועכשיו". במצב שבו מרבית תעשיית התיאטרון עדיין סגורה ומתחננת לתעדוף גבוה יותר עם פתיחת המשק, האם "חזרות" תצליח לחולל שינוי ביחס הציבורי אליה ואל המדיום המושמץ?

בראיונות שהעניקו נועה קולר וארז דריגס, שיצרו את הסדרה יחד עם המפיק אסף אמיר ושמגלמים בה את התפקידים הראשיים, הם שיערו שהמגנט המרכזי בה לקהלים רחבים היה העיסוק האוניברסלי במערכות יחסים ולא בהכרח הנבירה (האמינה ביותר) בנבכי התככים של התעשייה המקומית. לאור התגובות הנלהבות ל"חזרות" אפילו בקרב מיזנתרופי תיאטרון מוצהרים שממהרים להתנער מהמדיום ולבטא מעל כל במה את סלידתם ממנו, האם יש אפשרות שהאפקט המצטבר של "חזרות" יהיה דווקא משיכה של קהל חדש לאולמות, ביום שאחרי הקורונה? כלומר שההון הסמלי שתרמה הסדרה למדיום – ולא בהכרח התוכן שלה – יעוררו געגוע מסוים לאדרנלין שזורם בין הבמה לאולם? קשה לקבוע בוודאות.

פרק הסיום של "חזרות". געגועיי לבמה

"ישראלים אוהבים תיאטרון כשהוא בטלוויזיה. קהל שלנו או מחוסן או כבר מת", היטיבה לנסח זאת עלמה זק בדמות קורקין־יבגניה דודינה ב"ארץ נהדרת". למרות הציניות המתבקשת והחבטה הצפויה מתחת לחגורה, אין להתעלם משתי עובדות חשובות: האחת היא שההצגה "אחד פלוס אחת", שהועלתה לפני כ-11 שנה בהאנגר של תיאטרון גשר בבימוי המייסד והמנהל האמנותי יבגני אריה ובכיכובם של קולר ודריגס, הפכה לקאלט וסחפה אליה עשרות זוגות צעירים. כלומר בתוך הרפרטואר האמנותי והיוקרתי של התיאטרון היפואי היא התבססה כלהיט שמושך קהלים פוטנציאליים. השנייה, כפי שסיפר דריגס בראיון ל"גלריה שישי" עוד בנובמבר 2016, היא שהמחזה פופולרי ביותר במגמות תיאטרון, שמעלות אותו לקראת בחינות הבגרות. שני ההישגים המוקדמים הללו של קולר ודריגס בתוך גבולות המדיום מבשרים שעם המעבר של החומר שלהם לטלוויזיה השינוי הוא על אחת כמה וכמה בר־השגה.

רודברג ותורג'מן בפרק סיום העונה. עכשיו מאבק התיאטרון עובר למחוץ לפרייםצילום: צילום מסך מתוך ער

בימים כתיקונם, לו סדרה כמו "חזרות" היתה מתפוצצת כך במרחב התרבותי, היו מנהלי התיאטראות נאבקים ביניהם על העלאת המחזה בניסיון למנף את ההצלחה הטלוויזיונית לבמה ולכל הפחות לשחזר את ההישג המסחרי המוקדם של קולר ודריגס בגשר. קשה להעריך שמאבק כזה יתחולל בעידן הקורונה, שבו כל תיאטרון מחשב מחדש את מסלולו האמנותי והכלכלי כמעט מדי יום ונע בין צילום תוכניות אירוח להכנת "הצגות מדף" ליום שאחרי הפתיחה. האם הקהל שנסחף אחר איריס, תומר, מיה, עפר, שראל וורה ב"חזרות", שיתף ברשתות ממים וציטוטים וצעק "אני נינה" יבקש גם לקנות כרטיס להצגה כלשהי ביום שאחרי הקורונה, אפילו במחיר "מופקע" של 120 שקלים, כפי שמגלה תומר לתדהמתו ביום הבכורה? ימים יגידו. מה שבטוח הוא שדווקא בזמן התרדמת הגדולה של המדיום טמנה "חזרות" זרעים משמעותיים לשינוי השיח הציבורי ביחס לתיאטרון בארץ, למחשבה מחודשת על תכנים ועל קהל — ולא פחות מכך סיפקה תזכורת מנחמת לקסם, שלמרות כל האינטריגות, האגואים המנופחים והדרמות המופרזות, עדיין טמון בתיאטרון.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ