עוד לא מאוחר לעצור את המגדלים המתוכננים בירושלים

"חורבן הבית". זה הדימוי שראוי להתקבע בדעת הקהל כבר עכשיו בכל הנוגע לעתידה האורבני של ירושלים בעשור הקרוב. השילוב הקטלני בין ראשי עיר חסרי מודעות תרבותית ולחצים פוליטיים וכלכליים דורסניים הצליח למסד מערכת תכנון מהגרועות בארץ. כך קודמו בשנים האחרונות תוכניות שיצרו מאסת בנייה ענקית הכוללת עשרות מגדלים, בתכנון גרוע וברמה אדריכלית נמוכה, שעתידה לבלוע את העיר ההיסטורית המזרחית והמערבית כאחת. היתרון הגדול של בעלי האינטרסים מתבסס על כך שרוב התושבים מתקשים לדמיין כיצד ייראו הרחוב, השכונה והעיר כולה כשהתוכניות ייצאו לפועל. על פרויקט "הולילנד" נכתבה לא מעט ביקורת בעיתונים לפני שהוקם. הקינה החלה רק שהוא התרומם בשטח. במקרה זה, כמו במקרים אחרים, מערכת התכנון הירושלמית כשלה ולא זיהתה מפגע אורבני ולא חסמה יזמים ומאכערים שהצליחו בדרכים עקלקלות לבצע את זממם.

מאז, בימי שלטונם של ניר ברקת וממשיכו משה ליאון, המצב הולך ומידרדר. בלהט העשייה המאפיין את ירושלים בשנים האחרונות אי אפשר לצפות ממהנדס העיר ומתכננת המחוז, שלא נבחרו לתפקידם בעקבות הישגים יוצאי דופן, להציע חזון הולם לעיר כמו ירושלים. המשימה של חיבור אלמנטים נפרדים כמו שכונות, רחובות ואפילו בתים ליצירת גוף אורגני מאוחד הפועל פונציונלית משמר את ייחודה של עיר היסטורית כה חשובה גדולה עליהם בכמה מספרים. אפשר להניח שהבחירה המוזרה במהנדס יואל אבן למהנדס העיר (תפקיד השמור בדרך כלל לאדריכל) ובשירה תלמי־באבאי מתכננת המחוז שרואה בערי המגדלים באסיה דגם מתאים לירושלים, נועדה לא להפריע ואף לזרז אישור תוכניות המפיקות רווחים ליזמים ומתאימות לאינטרסים פוליטיים.

אדריכלים אינם משתתפים בתהליך אישור תוכניות המתנהל בוועדה המקומית ובוועדה המחוזית. הוועדה המקומית מורכבת מפוליטיקאים. בוועדה המחוזית יושבים נציגי משרדי ממשלה שבדרך כלל מצפים מהם להתאים את עצמם לדרישות הפוליטיקאים שמינו אותם נדמה שבעירייה איש לא חושב שאפשר לצופף עיר בלי להקים מגדלים בכל מגרש פנוי, ושאיש שם לא קרא מחקרים מרחבי העולם על כישלון הבנייה לגובה גם לאנשי המעמד הבינוני. מופרכת גם ההנחה שבנייה אקראית של מגדלים לאורך הרכבת הקלה תחולל בהכרח התחדשות עירונית.

בעיה חמורה נוספת מתגלה כשמתבוננים בהדמיות של בנייני הענק שחלקם מתנשאים לגובה של 30 קומות. רובם מתאפיינים בעיצוב סטנדרטי או בהדבקה מלאכותית של מוטיבים "אופנתיים" שהועתקו ממקומות אחרים בעולם. רמה נמוכה של עיצוב רבי קומות אופיינית לאדריכלות הישראלית. מעט מאוד מגדלים בעלי ערך נבנו בארץ במשך השנים. אך בעיר כמו ירושלים בעיה זאת מחריפה אף יותר. כאשר הבניינים הגבוהים חסרי הייחוד יתרוממו בקרבת שכונות היסטוריות, הם יזעזעו לחלוטין הן את המרקם השכונתי המאפיין את העיר והן את אופיה החזותי הייחודי. כך למשל ארבעה מגדלי ענק מזרי אימה יאפילו על שכונה רבת קסם כמו נחלאות ועל שוק מחנה יהודה, אתרי תיירות מרכזיים בעיר.

אם משה לאון רוצה להציל את שמו כעוכר ירושלים עליו למנות ועדה מייעצת של טובי האדריכלים בארץ ולצרף מומחים לשימור מהארץ ומחו"ל שיידעו לחבר בין חדש לישן. אפשר להניח שוועדה כזאת לא תצליח לחסום את דרכם של יזמים ומאכערים במסדרונות העירייה, ולא תפתור את החידה מדוע בעיר תיירות שיופיה הוא גם אינטרס כלכלי ראשון במעלה, אדריכלים ירושלמים כמו יגאל לוי ומנדי רוזנפלד ששמם לא נודע לתהילה, זוכים במספר כה גבוה של פרויקטים חדשים רבי היקף.

אבל היא תוכל לפחות להציע דרכים מתוחכמות יותר לצופף את העיר ולהציב מערכת של כללים לתכנון ועיצוב של בניינים גבוהים, מיקומם והקשר שלהם לרחוב. גם פיקוח על איכות העיצוב של בניני ציבור הוא משימה חשובה בעיר בירה. כך למשל הגוש המונוליטי הענק של מוזיאון הסובלנות המבטא דווקא חוסר סובלנות והתנכרות לסביבתו הקרובה והרחוקה או התוספות המוגזמות המתוכננות לבנין הכנסת ואפילו בפרטים קטנים כמו העיצוב הלא פרופורציוני של המפתחים בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מעידים על חסרונה של יד מקצועית מכוונת ומפקחת. לזלזול במקצוענות המאפיין את ההתנהלות במדינה בשנים האחרונות יש מחיר בכל התחומים, אך באדריכלות הנזק לא ניתן לתיקון. את מחירו הכבד בהרס עיר כמו ירושלים ישלמו גם הדורות הבאים.