כדי להיות עיתונאי דעתן ובועט אינך צריך להיות בוגר גלצ. להיפך

תחקיר שחשף קיפוח לכאורה של מגזרים שונים בין שורות גלצ, מהדהד פעם נוספת את הצורך בסגירתה. על חורבותיה, מוטב שיקום ערוץ שידור מנותק מצבא ופוליטיקה, שיטפח עיתונאים חצופים מכל העדות והדעות, שיבקרו את השלטון ולא יהיו כתבי החצר שלו

ירמי עמיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מימין: עמית סגל ואילה חסון. הוא יוצא התחנה, היא לא
מימין: עמית סגל ואילה חסון. הוא יוצא התחנה, היא לאצילום: מוטי מילרוד ויוסי מימוני
ירמי עמיר

תחקיר "מקור ראשון", בו העידו יוצאי גלצ על קיפוח לכאורה של מזרחים, דתיים וימנים במבחני הקבלה לתחנה ובין כותליה, מעורר שוב את השאלה בדבר הצורך בקיומה.

הכתבה נגעה בנושא רגיש ושנוי במחלוקת, שכבר דנו בו לא מעט, אבל פספסה את הנקודה העיקרית והמשמעותית ביותר, שקשורה לתחנה הצבאית: גלצ היתה מאז ומתמיד פס ייצור לעיתונאים צעירים, מוכשרים יותר או פחות, אבל נכשלה כמעט לחלוטין בהכשרת עיתונאים דעתנים, אמיצים, בועטים ופורצי דרך. עיתונאים כאלה הם זן הולך ונעלם, בעיקר בתקופה זו של תקשורת מאוימת ומוחלשת.

רביב דרוקר. לא צמח בגלצצילום: מוטי מילרוד
אמנון אברמוביץ. עיתונאי בועט שלא עבר בגלצצילום: גיל אליהו

למרות התחושה שבוגרי גלצ השתלטו על התקשורת הישראלית ומנהלים אותה, העובדות מצביעות אחרת: הרוב המוחלט של העיתונאים והפרשנים הפוליטיים הבכירים והמשפיעים ביותר בישראל אינם בוגרי גל"צ. מופתעים? הנה רשימה חלקית: אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, בן כספית, נחום ברנע, אילה חסון, רזי ברקאי, מוטי גילת, קלמן ליבנסקינד. הם אינם בוגרי גלצ, חלקם שירתו בצה"ל ביחידות קרביות, וכולם עשו את דרכם לצמרת התקשורת הישראלית בעבודה קשה, בלי קיצורי דרך, אבל עם הרבה כישורים, רעב ומוטיבציה. מסתבר, שכדי להיות עיתונאי דעתן, בועט ואמיץ, אינך צריך להיות בוגר גלצ. להיפך.

רזי ברקאי. מבכירי התחנה שלא שירת בה בצעירותו צילום: עופר וקנין

זאת, מלבד שני בוגרי גלצ, שהם יוצאים מהכלל, שאינם מעידים על הכלל: אילנה דיין, שהיא תופעה ייחודית, ועמית סגל, שמבקריו הרבים טוענים כי שכח מה זה להיות עיתונאי והוא נע על הציר שבין פרשן פוליטי לשופר פוליטי של הימין. ועדיין, בזכות ערוץ 12 שמעסיק אותו, הוא בין הפרשנים הפוליטיים הבולטים בישראל לטוב ולרע. סגל הוא בנו של העיתונאי חגי ("הייתי טרוריסט יום אחד ובשאר הזמן עיתונאי") סגל, שהורשע בעבר כחבר המחתרת היהודית.

גלצ היא בית הספר הגדול ביותר לתקשורת ומפעל יעיל וייחודי. אבל זה אינו מספיק כדי לייצר עיתונאים משפיעים בעלי השראה ועם חותם אישי. וכמו בכל ייצור המוני, גם כאן הכמות עולה על האיכות. גם המגישים הבכירים בתחנה בתחום האקטואליה הם שני עיתונאים מצוינים, שאינם בוגרי גלצ: רזי ברקאי ורינו צרור.

הרוח הרעה שהשתלטה על גלצ, שהחלה בתקופת המפקד הקודם ירון דקל והתעצמה בתקופת המפקד הנוכחי שמעון אלקבץ, באה לידי ביטוי בשתי מילים: יעקב ברדוגו. ברדוגו, שאינו עיתונאי, אלא עסקן ובחשן פוליטי, ואיש עסקים, שהסתבך בפרשיות שונות, הובא לתחנה על ידי דקל על תקן "פרשן פוליטי" והתנפח לממדים מפלצתיים כמעט בתקופת אלקבץ.

אילנה דיין, בוגרת גלצ. מקרה ייחודיצילום: אילן אסייג

ברדוגו, בסגנונו העילג ובשפתו הדלה, הוא השופר הבולט ביותר של נתניהו והימין בתקשורת הישראלית (אני לא כולל ברשימה עיתונאים שוליים ואת ערוץ 20). במקום שאלקבץ, אחרי שמונה לתפקיד, יבעט אותו החוצה ויכריז — "אצלי לא יהיו ברדוגואים", הוא שדרג את מעמדו, נתן לו להשתלט על תוכניות בתחנה, עד כדי כך שגלי צה"ל הפכה במידה רבה, לגלי ברדוגו.

אם יש סיבה לסגור את גלצ, ברדוגו הוא הסיבה. אבל לא הסיבה היחידה. גלצ איבדה את הקסם המיוחד שאפיין אותה. תוכניות האקטואליה, שהיו פעם גאוותה של התחנה, נחלשו, רזי ברקאי קוצץ ואיבד משהו מהלהט שלו, וכתבי החדשות, כולם בוגרי קורס הכתבים, מנומסים מדי ולא מצליחים להכתיב את סדר היום הציבורי. לא שבתחנות אחרות המצב מזהיר במיוחד, אבל מגלצ ציפו תמיד ליותר, למשהו אחר.

דוגמה אחת: בין שמונה לתשע בבוקר מגיש ישי שנרב את תוכנית האקטואליה "נכון להבוקר" (לשעבר "נכון לעכשיו"), שמזכירה לעתים תוכנית מורשת יותר מאשר תוכנית אקטואליה. אין לי דבר נגד מורשת, אבל זה לא הזמן ולא המקום.

יעקב ברדוגו (מימין). עסקן פוליטי, לא עיתונאיצילום: תומר אפלבאום

האם לסגור או לא לסגור את גלצ? עדיף לסגור ולהקים על חורבותיה ערוץ שידור ציבורי עצמאי, שיהיה מנותק מהצבא ומהפוליטיקה, ויקלוט אליו כוח אדם איכותי, מכל העדות והדעות, ובעיקר יטפח ויעסיק עיתונאים חצופים, שיבקרו את השלטון ולא יהיו כתבי ופרשני חצר. כאלה יש לנו מספיק בתחנות אחרות ובערוצים אחרים.

הכותב הוא עיתונאי ומבקר תיאטרון ברשת ב׳

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ