הצנזורה על ילדוֹת לא התחילה היום, אין סיבה להתגעגע לשנות ה–60

בשני התיכונים שבהם למדתי היה קוד לבוש נוקשה, וכשבנות המחזור שלי הפכו לאמהות הן לא העלו בדעתן להניק בפרהסיה. תשובה לבועז כהן

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
תלמידות בית ספר בכפר סבא במהלך שיעור חינוך גופני, 1951 כפר סבא. אולי הנוסטלגיה המתיקה את המציאות?
תלמידות בית ספר בכפר סבא במהלך שיעור חינוך גופני, 1951 כפר סבא. אולי הנוסטלגיה המתיקה את המציאות?צילום: KAPLAN DANIEL / Government Press
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

המעשה המביש בילדה בת השבע שהופשטה משמלתה בשם "הצניעות" ראוי לכל גינוי, לא משנה באילו נימוקים. מובן מאליו שבחברה מתוקנת עצם הצנזורה על לבוש והאפליה המגדרית לא יעלו על הדעת. על כל אלה ועוד הרבה כתב בשבוע שעבר יפה שדרן הרדיו בועז כהן, זוכה פרס אגודת העיתונאים ומרצה לתרבות. עם זאת, כהן אינו מדייק בסקירה ההיסטורית של תקנות הצניעות והמִשְטוּר, שימיהן ארוכים יותר משנות דור. ואולי הנוסטלגיה היא שהמתיקה לכהן את המציאות.

כמי שחבשה את ספסל בית הספר התיכון — ליתר דיוק שני בתי ספר, עיוני ומקצועי — בראשית שנות ה–60, עד היום צרובים בזיכרוני איסורים שלא היו מביישים את המגבלות בנות ימינו. הם חלו על שני המגדרים, אם כי בעיקר על בנות, כמובן. מתירנות אז, לא בבית ספרנו.

תלמידות ואמהות מוחות על האיסור להגיע במכנסיים קצרים לבית הספר, בחיפה בשנה שעברהצילום: רמי שלוש

בבית הספר העיוני נאסר על הבנות למרוח לק על הציפורניים (שלא לדבר על אודם לשפתיים או עגיל באוזן), וכל שיעור מחנך היה נפתח בטקס הנחת הידיים על השולחן לבדיקה ובשיגורן של הבנות הסוררות אל האחות, כדי שתכחיד את החטא באצטון קטלני. התלבושת היתה אחידה לשני המינים: מכנסיים לבנים, חצאית לבנות. התקנה נאכפה גם על תלמידות שמטעמים השמורים עמן לא בדיוק הסתדרו עם חצאית. החולצה היתה מכופתרת, ושום כתף חשופה — לא משנה אם של בן או של בת — לא ביצבצה מהשרוול, שהגיע כמעט עד המרפק. מכנסי ג'ינס — דונגריז בעגת הימים ההם — שיובאו לראשונה מארצות הברית, היו אבי אבות הטומאה. לבישתם, כמו הופעה ב"מכנסי צינור", היתה כרוכה בסילוק או לפחות ברישום אזהרה במזכירות. ולא, זה לא היה מוסד חינוכי דתי, אלא בית ספר חופשי וסוציאליסטי.

בבית הספר המקצועי שאליו "הוסללתי" מאוחר יותר, האווירה היתה נוקשה בהרבה והאיסורים הוטלו על שני המינים, אבל הם היו חמורים יותר בנוגע לבנות. ההנהלה הטילה משמעת ברזל, התלבושת האחידה היתה אפורה ומדכאת. המורה היה "המורה", הוא ישב על קתדרה ובתחילת כל שיעור קמנו לכבודו. פה ושם היה גם מעקב של מורים אחרי הרגלי הבילוי של התלמידים ובעיקר התלמידות, שהסתיים לפעמים בעונשים על הפרת כללים לא כתובים.

מספר התלמידות היה זעום ביחס לתלמידים והן נקלעו לא אחת למצבים מעיקים. רצועה של חזייה שנשמטה בכיתה שרובה המכריע בנים הפכה לטראומה שנסחבה שנים. איפה הפוריטניות של אז ואיפה המתירנות של היום, כשכל חזייה חשופה היא אביזר אופנה להתפאר בו. בימים הקשוחים ההם מצבן של בנות, איך לומר זאת, לא הכי חטובות ולא הכי נאות, היה רע ומר והן נדונו לגיהנום חברתי.

בחלוף השנים בנות המחזור החלו להתחתן, לפחות רובן. אופציה אחרת התקבלה בהשתתפות בצער. רבות מהן גם הביאו ילדים לעולם, אחרי חודשים ארוכים ומתישים שבהן כיסו את החרפה במלבושים מסורבלים שכיום ידה של בת אנוש לא היתה נוגעת בהם אפילו אם היא עטויה בכפפת בידוד. ככל הזכור, לבנות דורי שילדו בשנות ה–70 וה–80 הנקה בציבור לא היתה אפילו אופציה. גם לא בחברה משפחתית מצומצמת. לפיכך, באמת לא כיסינו את עצמנו בבגדים מסורבלים ומטופשים כפי שמקונן בועז כהן. פשוט הנקנו בבידוד חברתי בתוככי הבית.

תלמידות בית הספר "ירושלים" בבת יםצילום: MILNER MOSHE / Government Press

לרשותנו גם לא עמדו חזיות הנקה משוכללות כמו אלה שהאמהות של היום קונות, שהיו יכולות לאפשר לנו לשמור על צנעה מסוימת בפרהסיה. מה רבה היתה תחושת השחרור כשבנותינו הניקו את נכדינו בריש גלי, כדבר מובן מאליו. הימים הנוראים הנוכחיים הם נסיגה משפילה דווקא לשנות ה–60, ה–70 ואולי אף לשנות ה–80 של המאה הקודמת, שאין שום סיבה שבעולם להתרפק עליהן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ