להפסיק לממן תרבות ואמנות בישראל. נועה קירל היא המודל

תקצוב התרבות בישראל מבוסס על מיעוט שלוקח מהרוב כסף למימון תחביביו, שהם לפי טעמו של "השבט הלבן" — מהפילהרמונית ועד הבימה. צריך להפסיק את המימון הממשלתי ולעבור לדגם הרנסנסי של נועה קירל, למשל

רועי בן דוד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נועה קירל. "פטרוני תרבות מודרניים"
נועה קירל. "פטרוני תרבות מודרניים"צילום: ערן לוי
רועי בן דוד

נועה קירל חתמה השבוע על חוזה מיליונים עם חברת הפקות אמריקאית, ובכך הפכה לזמרת בינלאומית. מעבר לפריצה המהירה של הזמרת הצעירה, היא למעשה גם גיבורת תנועת רנסנס מודרנית בתרבות הישראלית. תרבות דורשת מימון ותקצוב. ברבות השנים, נוצרו ארבע דרכים לממן תרבות: מימון עצמי של האמן; מימון של פטרון; מימון של הצרכנים ומימון ממשלתי.

מימון עצמי היא השיטה הבסיסית ביותר. מימון על ידי פטרון התבסס בתקופת הרנסנס התרבותי שהחלה בפירנצה תחת שלטון משפחת מדיצ'י, והתפשטה לרחבי אירופה של ימי הביניים. הפטרונים היו אנשים או גופים עשירים שמסיבות שונות מימנו אמנות. דוגמאות ידועות לכך הן תקרת הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו שמימנה האפיפיורות, או המונה ליזה, דיוקנה של אשת הסוחר פרנצ'סקו דל־ג'וקונדו שהזמין את הציור מדה־וינצ'י.

מאמצע תקופת הרנסנס, בשל שינויים חברתיים שהעניקו יותר זכויות וכוח־קנייה להמונים באירופה, התפתחה גם דרך המימון השלישית — מימון ההמונים. שייקספיר כתב מחזות שההמון הבריטי נהנה מהם והסכים לשלם בעבורם. כך עשה גם מולייר עבור הקהל הצרפתי, וכך עושים כיום במאי סרטים או זמרי פופ.

דרך מימון התרבות הרביעית היא כשההמון מממן תרבות בשביל מעטים. או במילים אחרות: תרבות במימון המדינה. דרך זו נוסדה בתחילת המאה ה–20 והיא נולדה בחטא: מדינות שאפו לייצר פרופגנדה יעילה על מנת לסחוף את העולם למלחמת רעיונות עקובה־מדם, והן עשו בכך חיל.

באמצע המאה ה–20 כבר התחרו גרמניה הנאצית, ארה"ב וברית־המועצות בשוק הרעיונות דרך תרבות מגויסת, תוך הפגנת רמה אמנותית גבוהה: הנאצים עשו זאת עם הבמאית המוכשרת לני ריפנשטאהל, האמריקנים עם סרטי "Why we fight" במימון משרד ההגנה האמריקאי, ואילו התעמולה הקומוניסטית לאורך כל המאה ה–20 הצליחה להביא את אמנות השקר לשיאים של ממש. אבל גם אחרי מלחמות העולם, ודווקא בדמוקרטיות, נפוץ הנוהג בו מדינה מתקצבת תרבות.

תקציב התרבות בישראל עומד על כמיליארד שקל בשנה. התקציב נקבע בהתאם לטעמו של "השבט הלבן" ובהתאם למה שהוא יגדיר כ"תרבות". לכן, תיאטראות הבימה והקאמרי בלב תל אביב זוכים ללא פחות מעשירית מתקציב משרד התרבות. זה כמובן לא מפריע להם למכור כרטיסים לתיאטרון במאות שקלים לכרטיס. העם מממן תרבות, שרק לעשירים יש כסף ליהנות ממנה.

השיטה לא נעצרת שם: מוזיקה קלאסית תזכה למימון, היפ־הופ — לא. תיאטראות כן, בתי קולנוע לא. פילהרמונית כן, פופ לא. למה? כי זו "תרבות", וזו לא.

כששרת התרבות הקודמת, מירי רגב, התנתה את תקציבי התרבות במדדים "פטריוטיים" שונים, זה הדגיש את האבסורד: או שהמדינה מוכנה לממן רק פרופגנדה, או שהאזרחים נכפים לממן אמנות שפוגעת בתחושותיהם ושאינם חפצים בה או נהנים ממנה. שתי האופציות רעות. שתיהן לא הוגנות ולא דמוקרטיות.

נועה קירל ואמנים אחרים כמותה מאפשרים לנו לשוב למקורותיו של מודל הרנסנס התרבותי, הצודק וההגיוני יותר. קירל מממנת את הפקותיה דרך נותני חסות שונים, "פטרוני תרבות מודרניים" אם תרצו, וכן על ידי הקהל שמעוניין ליהנות מהתרבות שהיא מייצרת. לא מתחברים למוזיקה שלה? אל תקנו. היא לא מכריחה אתכם לשלם. אבל זה צריך לעבוד גם בכיוון ההפוך: המעריצים של קירל כנראה פחות מתחברים למוזיקה של התזמורת הפילהרמונית, ובכל זאת המיסים שלהם מימנו אותה השנה בכ–50 מיליון שקל.

נועה קירל בהפקת "שלושת המוסקטרים". מודל רנסנסיצילום: ערוץ כוכבי הילדים

כן, ללא תקציבי המדינה כנראה ייעלמו אפיקי תרבות מסויימים, וזה בסדר. אין ערך לתרבות אם הציבור לא נהנה ממנה. אם רק אתה נהנה מהשירים שאתה שר, אתה לא זמר. יש לך תחביב נחמד, ואין הצדקה שהציבור יממן אותו. ההבדל בין תחביב למקצוע, הוא שעלויות התחביב חלות על המבצע, ואילו עלויות המקצוע חלות על הצרכן.

המודל התרבותי בישראל מבוסס על מיעוט שלוקח מהרוב כסף על מנת לממן את תחביביו. עד שלא ייפסק המימון הממשלתי לתרבות ואמנות בישראל, רק תיאטרון אחד בישראל יוסיף להתקיים ללא הנשמה ממשלתית מלאכותית: תיאטרון האבסורד.

הכותב הוא מנכ"ל ושותף בחברת "General Producer", העוסקת בהפקת סרטים וסדרות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ