באירופה כבר הבינו שחייבים להציל את התרבות, אז למה בישראל עדיין מתמהמהים?

לעומת מדינות באירופה שהחליטו להקצות מיליארדי אירו לתעשיית התרבות, בישראל עדיין מחכים ל–200 מיליון שקל שהובטחו. דווקא עכשיו, כדאי לקחת דוגמה מאחד הדברים הכי חשובים שהמריצו את הממשלות מעבר לים לפעולה

נירית אנדרמן
נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הפגנה מול ביתו של גנץ בראש העין, החודש
הפגנה מול ביתו של גנץ בראש העין, החודשצילום: תומר אפלבאום
נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

חום יולי אוגוסט. בריכות השחייה עמוסות, חופי הים מפוצצים, חנויות איקאה הומות אדם, המונים חזרו לפקוד את המסעדות והברים, וקבינט הקורונה אישר לפתוח את השמים לטיסות כבר בשבוע הבא. אבל אולמות התרבות? הו, זה כבר מוגזם. תדעו לכם שזה ממש מסוכן. לדחוס כמה מאות אנשים בקופסה אטומה ומעופפת זה בסדר גמור, אבל לתת לאנשים לראות סרט או הצגה באולם מרווח, תוך הקפדה על שמירת ריחוק, הגיינה וכל מה שצריך — זו כבר ממש סכנת נפשות.

הרוח הזאת נושבת יותר מדי זמן ממסדרונות הממשלה. שר התרבות חילי טרופר אמנם מלא כוונות טובות ופועל במרץ כדי לשכנע שהגיע הזמן להתניע מחדש את עולם התרבות, אבל טירון פוליטי ועוד ממפלגת "כחול לבן" זה לא בדיוק מסוג הדברים שמזניקים את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לפעולה. מה גם שמי שמינה את מירי רגב לשרת התרבות והותיר אותה בתפקיד הזה חמש שנים תמימות בהכרח אינו טיפוס שמרגיש חובה פנימית לגונן על התרבות והאמנות ורואה בהן נכס לאומי שצריך לטפח.

השחקנית טלי שרון מפגינה בראש העין ליד בית גנץצילום: תומר אפלבאום

חמישה חודשים תמימים שתעשיית התרבות בארץ מושבתת. האמנים, היוצרים, האנשים שעובדים מאחורי הקלעים וגם לפניהם, רואים בעיניים כלות את כל חלקי המשק הישראלי חוזרים לעבודה, ורק הם עדיין מוקצים. הבטחה ששוגרה בתחילת יוני על 200 מיליון שקל שיוזרמו לתמיכה במוסדות תרבות הצליחה להשיג לממשלה שקט תעשייתי בגזרה הזאת. והסגירה המחודשת של האולמות — אחרי ימים ספורים בלבד של פעילות בחודש יוני — התקבלה בהכנעה בגלל הזינוק בנתוני התחלואה.

ואולם, 200 מיליון השקלים עדיין לא הועברו אל השטח. ההבטחות החוזרות ונשנות של הממשלה על כך שהנה, מיד, ממש עוד שנייה מחזירים את התרבות, מתאדות שוב ושוב בעקביות מעוררת חשד. האחרונה שבהן דיברה על חזרת האולמות לפעול כבר באוגוסט. על פי פורום מוסדות תרבות, בכירים במשרד הבריאות הבהירו להם שאין מניעה לפתוח באופן הדרגתי את אולמות התרבות כבר במחצית השנייה של החודש, אבל עד כה המלצתם אפילו לא נדונה. ביום ראשון נתניהו הבטיח לאשר מיידית הופעות תחת כיפת השמים. אבל הערב, עם פרסום המתווה החדש, הודיעו נציגי תחום התרבות כי המתווה הזה אינו ישים ואינו ריאלי. כך ש-150 אלף עובדי תעשיית התרבות עדיין ממתינים, נטולי פרנסה.

אסף אמדורסקי מפגין מול מעון ראש הממשלה בירושליםצילום: אוהד צויגנברג

מה קורה במדינות מתוקנות, שבהן לא רואים באמנים פרזיטים שמאלנים, אוכלי חינם, גיס חמישי שרק רוצה להתנגח בממסד השלטוני? נשיא צרפת עמנואל מקרון, למשל, יצא כבר בחודש מאי בנאום נרגש שבו הביע הזדהות עם המגזר המשותק והקצה 7 מיליארד אירו לתמיכה בעצמאים ובתי עסק בתחום. גם הממשלה בגרמניה, במקום להתפלש בשביעות רצון עצמית וטפיחות על השכם בהופעות טלוויזיוניות זחוחות, מיהרה להתגייס לטובת התרבות וכבר במאי הבטיחה חבילת סיוע בסך מיליארד אירו לתחום הזה.

בבריטניה, שבה האמנות והתרבות מבוססות בעיקר על הכנסות עצמיות וכמעט ואינן זוכות לתמיכה ממשלתית (בשונה מגרמניה וצרפת), לא היה ברור לאורך חודשים ארוכים מתי תיחלץ הממשלה לסייע, אם בכלל. כמו בישראל, לא מעט חובבי תרבות הרגישו שהעניין הזה לא ממש נמצא בראש סדר העדיפויות של ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, שקהל התיאטרון ברובו לא מצביע למפלגתו השמרנית. אבל אפילו ג'ונסון ושריו הבינו בסופו של דבר שמדינה בלי תרבות זו לא אופציה, שלונדון בלי תיאטרון אינה לונדון, והכריזו ביולי על חבילת סיוע לתרבות בסך 1.57 מיליארד אירו.

אי אפשר כמובן להשוות את היכולות הפיננסיות של מדינת ישראל לאלה של צרפת, גרמניה או בריטניה. אבל מה שכן אפשר לעשות זה להשתמש במשבר התרבות כסיסמוגרף שעוזר לבחון את רמת החשיבות של התחום הזה בעיני הפוליטיקאים המקומיים. בינתיים, התנודות שנרשמות בו כמעט ולא מורגשות. חוץ משר תרבות אחד תזזיתי ומלא בכוונות טובות, וראש ממשלה שמסכים להיפגש עם נציגי הענף רק מדי פעם, אחרי הפגנה רועשת במיוחד, ולפזר עליהם כמה הבטחות כדי להרגיע את הרוחות, לא הרבה קורה כאן. ענף התרבות נמצא בתרדמת ממושכת שבכל רגע יכולה לקרוס לכדי מוות קליני.

כדאי לשים לב שאחד הדברים שהמריצו בסופו של דבר את ממשלת בריטניה לפעולה היה קמפיין של אמנים בעלי שם וסלבריטאים — וביניהם פי־ג'יי הארווי, אניש קאפור, ניק קייב ורופוס ויינרייט — שהזהירו שללא סיוע ממשלתי בריטניה עלולה להפוך ל"שממה תרבותית". זה עבד. הכסף הממשלתי הוזרם. ואילו בחודש שעבר נרתמו כמה אמנים בעלי שם עולמי — ביניהם ביורק, האחים דארדן, מרינה אברמוביץ', אניישקה הולנד וז'אן מישל ז'אר — והפצירו במנהיגים האירופאים להיות אמיצים ולהקצות תקציבים להצלת התרבות והאמנות. התוצאה היתה שבאיחוד האירופי החליטו להגדיל את הסכום שהקצו למטרה הזאת, ולפני כשבועיים הודיעו על חבילת סיוע בסך 1.64 מיליארד דולר.

גם בישראל, שרוב אמניה נמנעים בדרך כלל מאמירות פוליטיות, התחילו בשבועות האחרונים להישמע קולותיהם של אסף אמדורסקי, יהורם גאון, מתי כספי, אורנה בנאי, ישראל קטורזה ואחרים, שקמו לזעוק כשראו את התרבות הישראלית קורסת לנגד עיניהם. אם עוד אמנים מהשורה הראשונה יקומו לזעוק, אולי הסיסמוגרף יתחיל סוף סוף לרשום תנודות. אולי מוסדות התרבות יינצלו מקריסה. אולי רבבות בענף הזה יוכלו לחזור ולהתפרנס. אחרת, לא בטוח שלאמנים האלה בכלל יישארו במות להופיע עליהן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ