קצרי רוח |

המכירה במוזיאון האסלאם מוכיחה: דרושה תוכנית לאסדרת המוזיאונים בישראל

החלטת המוזיאון לאמנות האסלאם למכור פריטים מאוספו עוררה מחלוקת. הפתרון הוא תוכנית כוללת שתתייחס לאתגרים העכשוויים, שתקציב הוא רק אחד מהם

אורית לב־שגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מוזיאון האסלאם בירושלים
מוזיאון האסלאם בירושלים. לא כל מה שמותר הוא גם נכון צילום: אמיל סלמן
אורית לב־שגב

הפולמוס הציבורי על העמדת פריטים מאוספו של מוזיאון לאמנות האסלאם למכירה, באמצעות בית המכירות הפומביות סותביס, מספק הזדמנות להציץ לאופן הסדרתו המשפטי והרגולטורי של שדה המוזיאונים הישראלי. שדה זה רגיל לנהל את ענייניו ישירות מול הרגולטור, לרוב מתחת לרדאר התקשורתי. לא כך הפעם.

התמונה המוצגת כיום בתקשורת מאירה באור בעייתי את בחירתו של מוזיאון האסלאם למכור כמות גדולה של מוצגים, בהם פריטים יחידאיים, בעלי ערך מורשת תרבותית. עושה רושם כי העובדה שלפיה החלטת המוזיאון (או הקרן) אינה בניגוד לחוק לא משכנעת את הציבור, ולא את הרגולטור ונבחרי הציבור.

אין זה מקרה ראשון של מכירת מוצגים בידי מוזיאון מוכר. עם זאת, כמות המוצגים ואיכותם והמאמצים שהושקעו במיצוי הפוטנציאל הכספי של המכירה — מצד בית המכירות — מעצימים את התחושה שלא כל מה שמותר הוא גם נכון וראוי. כשמדובר במוסד ציבורי, לערכים אלה יש משקל לא מבוטל.

בשונה משאר תחומי האמנות והתרבות המוסדית, שדה המוזיאונים נהנה מיחס מיוחד של המדינה. כבר ב–1983 זכה השדה לחוק, לתקנות ולמועצה ציבורית עצמאית, המוקדשים רק לו. היתה בכך הכרה של המדינה בחשיבותו של המוסד המוזיאלי וייחודו. בעקבות הסדרה משפטית זו, נחצה שדה המוזיאונים לשניים: מוזיאונים מוכרים ומוזיאונים פרטיים. כדי לזכות בהכרה, על המוזיאון להיות מוסד הפועל ללא מטרות רווח, המציג לקהל הרחב אוסף בעל ערך תרבותי. הרגולטור צריך להשתכנע כי קיימת חשיבות, כאוסף כולל, לשומרו למען הדורות הבאים.

"שעון דו־מנגנוני" עשוי זהב וכסף מאוסף המוזיאון, המוצע למכירהצילום: Sotheby's

משמעות קבלת ההכרה היא הכפפה קפדנית להוראות הרגולציה. בתמורה ניתנים תמיכה ממשלתית וכרטיס כניסה לקבוצה מצומצמת ויוקרתית. מתוך יותר מ–250 מוזיאונים עם אוסף בעל ערך תרבותי, מוכרים כיום בידי המדינה 57 בלבד. מוזיאון האסלאם בירושלים הוא מוזיאון מוכר ובעל מוניטין בינלאומי רב, המצדיק את ההכרה בו בעשייה ברוכה למען החינוך והתרבות בישראל.

המוזיאונים המוכרים נדרשים, בין שאר, לעמוד בדרישות מקצועיות של שמירה ושימור המוצגים בתנאים מוקפדים. העלות לפעמים גבוהה מהתמיכה הממשלתית כולה. תמיכה זו מצויה בתת־תקצוב מתמשך המעמיד בסכנה, לפי דו"חות ציבוריים, את השדה כולו. המוזיאונים מסבסדים מכיסם כל מבקר שנכנס בשעריהם, גם אם הוא משלם כרטיס כניסה מלא. למצב זה נוסף לפעמים גם מצב ביטחוני המשתק את תנועת התיירים והמבקרים. השנה זו היתה ועודנה הקורונה.

המוזיאונים, כשאר מוסדות התרבות, נאלצים להיות יצירתיים באיתור מקורות הכנסה. במשרד התרבות יש מחלקה מקצועית ייעודית שיעילותה ומסירותה לשדה מעוררים קנאה בשדות אחרים. המחלקה פועלת לצד מועצת המוזיאונים (גוף ציבורי הממונה בידי משרד התרבות) כדי שאלה יוכלו למלא אחר תפקידם למען הציבור. תמיכות המדינה במוזיאונים היו המוטיבציה לחקיקתו של חוק המוזיאונים, וזהו הנושא המרכזי שממשיך להעסיק את השדה ואת הרגולטור גם היום. שרת התרבות לשעבר, מירי רגב, הגדילה את תקציב מינהל התרבות למיליארד שקל, אך משום מה המוזיאונים לא נהנו מגידול זה.

רגולציית שדה המוזיאונים עסוקה מדי בקשיי היום־יום של המוסדות המפוקחים, עד כי שכחה שבשורש כל אסדרה ניצבת קביעת מדיניות כוללת, הצופה פני עתיד ונערכת לו. עד היום, אף שחלפו כמעט 40 שנה מחקיקת חוק המוזיאונים, לא הועמדה תוכנית אב סדורה לשדה המוזיאונים הישראלי. לו היתה תוכנית כזו, היא היתה בוודאי בוחנת את תפקידו החברתי, התרבותי והחינוכי של המוזיאון במציאות המשתנה, ומתייחסת לאתגרי השדה העכשוויים שתקציב הוא רק אחד מהם. סט כלים שהיה עומד לרשות המוסד המוזיאלי להתמודד עמם היה יכול לייתר ואף למנוע את החלטתו זו של מוזיאון האסלאם.

הכותבת היא דוקטורנטית למשפטים, חוקרת את שדה המוזיאונים הישראלי מזווית משפטית. בעבר כיהנה כסמנכ"לית מוזיאון ארצות המקרא ירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ