האם מוזיאון חדש בסח'נין יקדם שותפות בין ערבים ליהודים או יהיה עוד סיבה למחלוקת?

מוזיאון חדש לאמנות עכשווית בסח'נין, שמקימיו ומנהליו יהודים, הוא יוזמה מבורכת ועמוסה בכוונות טובות. אז למה התעוררו כבר חילוקי דעות בין המנהלים לאנשי העירייה

איל שגיא ביזאוי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איל שגיא ביזאוי

זה יכול להישמע כמו תחילתה של בדיחה. לא מצחיקה במיוחד, אבל סוריאליסטית בהחלט: עיתונאי יהודי שכותב בעיתון ישראלי טור על תרבות בעולם הערבי הולך לעיר ערבית לבקר במוזיאון ערבי שמנוהל על ידי יהודים. ולא שיש לה פואנטה, לבדיחה הזאת. שכן אם בדיחה טובה דורשת פאנץ' ליין חד וברור, הסיטואציה שלעיל מעלה ריבוי של דעות, קולות ומחשבות, וגם לא מעט תסכול.

תחילתה של הסיטואציה ביום חמישי שעבר, באוטובוס ממוזג ונוח שהוביל סיור של עיתונאיות ועיתונאים למה שתואר כ"מוזיאון הערבי לאמנות עכשווית, הראשון מסוגו בארץ". המוזיאון, Amoca, האמור להיפתח ב-17 ביוני, ערב חודש הרמדאן, ממוקם במבנה היפהפה של איגוד ערים בית נטופה, בפאתי העיר סח'נין. יוזמיו והוגי החזון שמאחוריו הם האמן בלו־סימיון פיינרו ואשתו האדריכלית אביטל בר־שי, שהשיקו לפני כשנתיים את הביאנלה הים־תיכונית השנייה. זו התקיימה בסח'נין וזכתה להצלחה ולתשבחות רבות, ובעקבותיה החליטו בני הזוג להקים מוסד שישמש משכן קבע לתערוכות, למחקר, לסדנאות אמנים, ולקשר עם אמנים מהארץ ומהעולם. תושבי סח'נין, כך נאמר לנו בסיור, שמחו על היוזמה, וגם העירייה, בראשות מאזן ר'נאא'ם, קידמה אותה בברכה.

אלא שבינתיים נראה שבין מנהלי ואוצרי המוזיאון לחברי העירייה, לפחות אלה שנכחו בסיור, התגלע סכסוך. לא אישי, חלילה. אבל עקרוני. עקרוני מספיק כדי שבמפגש באולם "בית א־סולח" ("בית הפיוס") יתקוטטו הצדדים מילולית לעינינו המשתאות.

מוזיאון "אמוקה". מי יוצג בו?צילום: בלו סמיון פיינרו

מטרות המוזיאון, אמר פיינרו בראשית דבריו, הן ליצור קירוב באמצעות אמנות, לקדם דיאלוג לדו־קיום וחיי שותפות, ולא פחות חשוב — להנגיש את האמנות העכשווית ש"התושבים פה לא מכירים בכלל". מנכ"ל העירייה, קאסם אבו ריא, דיבר יפה גם הוא. אבל ניכר היה מדבריו שהוא לא מוותר על מה שנעלם מאמירות האוצר. אנחנו רוצים לקדם חיי שותפות כמובן, אמר אבו ריא. אבל לא שותפות של פרש וסוס, אלא של שני שותפים. אנחנו מעוניינים לקדם רעיון של חיים אזרחיים, אבל לא לשכוח ש"גם יום האדמה הוא חלק מהסיפור של סח'נין".

גם דובר העירייה, ד"ר ר'זאל אבו ריא, דיבר על שותפות וחיים אזרחיים, וגם הוא לא דילג באלגנטיות על הבעיות הקיימות. מתוקף תפקידו כמנהל שלוחת סח'נין של סמינר גבעת חביבה, הפועל לקידום השוויון בין יהודים לערבים, עוסק ר'זאל אבו ריא שנים רבות ביישוב סכסוכים, בגישור ובניסיון להוריד את סף האלימות בחברה. וכמו מנהלי המוזיאון, גם הוא רוצה לחיות יחד. "חיים פה מזרחים, אשכנזים, ערבים, רוסים, דרוזים ואתיופים", הוא אומר, "וזו לא קללה, אלא ברכה!" אבל, הוא מוסיף, לא ניתן להתעלם מכך שרק אנחנו, הערבים, צריכים להוכיח כל יום מחדש את נאמנותנו למדינה. "למדתי ביאליק ופרקי אבות, 'ודייק' ומגילת רות, ואז מה?! זה עושה אותי פחות ערבי ופחות פלסטיני? בשום אופן לא!"

ראא'ד בוואיה, ללא כותרת, 2007, עבודה מהסדרה "זיכרונות ילדות" המוצגת במוזיאוןצילום: ראאד בואיה

שבוי בדפוסי חשיבה משומשים, חשבתי לתומי שמדובר בחילוקי דעות קלאסיים סביב הנושא של מנהלים יהודים למוזיאון ערבי בעיר ערבית. שהרי לשאלת הייצוגיות יש חשיבות לא מעטה, ומדוע כשסופסוף נפתח מוזיאון ביישוב ערבי, גם הוא צריך להיות מנוהל בידי יהודים? להפתעתי, התברר שממש לא בכך מדובר. לא מנהלי המוזיאון הרגישו שמושמעות טענות באשר להשתייכותם הדתית או הלאומית, ולא אנשי העירייה הלינו על כך שהמנהלים יהודים. אז על מה בכל זאת חילוקי הדעות? מתברר שבעוד המנהלים רואים במקום "מוזיאון", אנשי העירייה רואים בו "תערוכה" או "מקסימום גלריה". בסח'נין כבר יש מוזיאון למורשת ערבית זה כמה עשרות שנים, אומר אבו ריא, והקמת מוזיאון נוסף, ללא הידברות עם מנהלי המוזיאון הקיים, איננה "שותפות" אלא יותר "הכתבה". ובעוד האוצרים מעוניינים להכיר לתושבים אמנות עכשווית מחו"ל, אנשי העירייה מעוניינים לקדם אמנים מקומיים ולהכיר אותם לאוצרים ולעולם. אלא שלדברי בר־שי, הם מקדמים אמנים מקומיים, אבל אם רוצים לשמור על רמה מסוימת, אי אפשר לבחור כל אמן מקומי שרוצה להציג.

אני כמובן האחרון שישפוט בענייני אמנות. אבל אם להתייחס לתערוכה המוצגת כעת בחלל החדש, "חיוואר" ("דיאלוג") שמה, הרי שהיא תערוכה יפהפייה, טעונה בכוונות טובות: מצד אחד, אמנים מקומיים כמו הצלם ראא'ד בוואיה, בוגר בית הספר לצילום במוסררה, או כמו הציירת הצעירה רוואן אסמאעיל, שעבודה שלה, ובה יד כהת עור של איש מבוגר אוחזת בראשו המעוקל של מקל הליכה, הזכירה לפיינרו את תמונתו המפורסמת של סאדאת, יושב בחצר עטוף בעבאיה ואוחז מקל הליכה; מצד שני, אמנים ישראלים בעלי שם כמו קרוון וגרשוני.

מוניר פטמי, "התבוננות", 2009. מתוך התערוכה "חיוואר" במוזיאוןצילום: מוניר פטמי מרוקו

זאת ועוד. התערוכה מציגה הן אמנות של יוצרים בעלי שם במערב, דוגמת מיצב של ולנטינו רורי האוסטרי ועבודת וידיאו של מרינה אברמוביץ', והן של אמנים מהעולם הערבי. סצינת האמנות העכשווית הולכת ומתפתחת בארצות ערב, אומר פיינרו ומספר שלמרות החרם התרבותי על ישראל עושים הוא ובר־שי כל מאמץ, ונמצאים בקשר יומיומי עם אמנים מהעולם הערבי שיסכימו להציג במוזיאון. "בעוד המוזיאונים בארץ מפנים את המבט למערב, לברלין, אנחנו רוצים להפנות אותו לאזור שלנו. למזרח התיכון ולים התיכון", הוא אומר ומוסיף שאמנים ממרוקו ומתוניסיה נוטים יותר לשתף פעולה. עם אמנים משאר ארצות האזור, כולל עיראק ואיראן, שיתופי הפעולה מתאפשרים ביתר קלות כאשר הם כבר לא חיים בארצותיהם.

כך למשל ניתן למצוא בתערוכה עבודות של האמן הארמני יליד סוריה מחטייר ר'רבדיאן שחי ויוצר בבלגיה; של האמנית ילידת קאבול ג'אנו גאוסי שחיה בברלין; של אנהיטה רזמי, אמנית איראנית פמיניסטית ילדית גרמניה, ועוד. חלק מהעבודות נעשות בטכניקות מודרניות ועכשוויות, אחרות מציגות אמנות מסורתית יותר. האמן מוחמד סעיד כלש, יליד כפר קרע, למשל, מציג גם עבודת וידיאו וגם שני לוחות עץ משובצים בקליגרפיה ערבית מתוך הקוראן. ואילו האמנית בת'ינה אבו מלחם, ילידת ערערה, מציגה אריגים רקומים באותיות ערביות.

החזון, כפי שמציג זאת פיינרו, הוא גם להנגיש אמנות עכשווית לתושבי המקום, אבל גם להציג אמנים מקומיים, שלפחות לחלקם יש מקום בעולם האמנות הבינלאומי, ולהכיר אותם לאוצרים מקומיים ועולמיים גם יחד. הרעיון הוא לא להפנות גב למערב, אבל כן להפנות מבט לעולם הערבי, ולמקם את המוזיאון ברמה בינלאומית. מכאן גם הבחירה בשם Amoca – Arab Museum of Contemporary Art – ולא בשם ערבי.

אין ספק. הסיור היה טעון, לרגעים מביך משהו, לרגעים מהנה עד מאוד. התערוכה יפה, עשירה ומגוונת. ויפה היה לראות כי גם בחומוסייה, איך לא, שאליה לקחו אותנו לאכול, הוצגו עבודות אמנות יפהפיות, כאילו נמשך הסיור. ועם זאת, לעתים אחזה בי התחושה שזה סיור של עדר פילים בחנות חרסינה. גם אין ספק שהיוזמה יפה ומבורכת, אבל כמו שאמר לי ר'זאל אבו ריא בטלפון, יפה מאוד שעושים, אבל השאלה היא איך עושים. נחמה פורתא ניתן אולי למצוא בכך שחילוקי הדעות בין יהודים לערבים במקרה הזה אינם על רקע לאומי או דתי, אלא על השאלה אם מדובר ב"מוזיאון" או ב"גלריה". כבר הישג מסוים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ