תכירו את הנשים החזקות שמנהלות את תעשיית הקולנוע המצרי

שש נשים חלוצות, שפעלו במחצית הראשונה של המאה הקודמת, החזיקו בעמדות כוח בתעשיית הקולנוע המצרית. כיום מתעוררת תקווה לשובו של תור הזהב הזה

איל שגיא ביזאוי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איל שגיא ביזאוי

עשר שנים חלפו מאז הקמתו של ערוץ הלוויין "רותאנא־סינמא", הערוץ הפתוח הראשון שמשדר סרטים ערביים, מצריים בעיקר. רותאנא־סינמא הוא לא סתם עוד ערוץ שזוכה לאחוזי צפייה גבוהים, כי אם בבחינת מקדש לתעשיית הקולנוע המצרית, שהיא הגדולה ביותר בעולם הערבי. הערוץ, שבבעלותו של איל ההון הסעודי האמיר אל־וליד בן טלאל, מחזיק ברשותו את ספריית הסרטים הערביים העשירה ביותר בעולם ובה כנראה יותר משליש מסרטי הקולנוע המצריים. הוא משדר 24 שעות ביממה סרטי קולנוע מכל הזמנים, הן קלאסיקות מתור הזהב של הקולנוע המצרי והן סרטים עכשוויים, וכן תוכניות אירוח המוקדשות לקולנוע.

ואכן, בערב ראש השנה האזרחית ציין רותאנא־סינמא את יום הולדתו העשירי ביום שידורים מיוחד, שבו ריאיינה העיתונאית והמגישה הַאלַה סַרְחַאן את מיטב השחקניות והשחקנים המצרים מן העבר ומההווה. כיאה לערוץ עשיר במיוחד, המרואיינים נכנסו לאולפנים ברוב פאר והדר כשהם רכובים על סוס ערבי, מובלים במכונית מפוארת או מלווים ברקדניות ונגני מוזיקה מצרית עממית. כל אחד מן המרואיינים נשאל על הקריירה שלו ועל אהבתו לקולנוע המצרי ולבסוף התבקש לומר למצלמה את הסלוגן של הערוץ: "מֻש הַתְאְ'דַר תְרַ'מַד עֵינֵיכּ", לאמור: לא תוכל לעצום את עיניך.

אלהאם שאהיןצילום: אי־אף־פי

עם המרואיינים נמנו שחקנים ותיקים וצעירים. מבין כולם משך את תשומת לבי במיוחד ראיון עם השחקנית אִלְהַאם שַאהִין. שאהין, ילידת 1962, החלה לשחק בקולנוע המצרי בסוף שנות ה-70 ובמהרה היתה לכוכבת. עד היום שיחקה ביותר מ-80 סרטי קולנוע ו-30 סדרות דרמה, שברובם גילמה דמויות ראשיות. אבל לא ניסיונה הרב של שאהין כשחקנית הוא שעורר את ענייני בראיון, כי אם דווקא ניסיונה המועט יחסית, אך המוצלח עד כה, כמפיקה. את דרכה בתחום זה החלה ב-2009 בסרט "ח'לטה פווזיה" ("המתכון של פווזיה") ובימים אלה היא כבר מפיקה שני סרטים, שמעוררים עניין רב במצרים: האחד הוא "הז ווסט אל־בלד" ("זעזוע במרכז העיר"), סרט היוצא נגד הטרור במצרים, בבימוי מוחמד אבו סיף; והשני, "יום ל־סתאת" ("יום לנשים"), סרט פמיניסטי בבימויה של כאמלה אבו ד'כרא.

תפקיד המפיק הוא אחד התפקידים בעלי הסיכון הכלכלי הגדול ביותר בתעשיית הקולנוע, על אחת כמה וכמה כשמדובר באשה. לא בכדי בעשורים האחרונים נדיר היה למצוא נשים בתפקידים בכירים, אם כבמאיות ואם כמפיקות, במצרים. ואולם לא תמיד כך היה. החל בשנות ה-20 של המאה הקודמת היו אלה דווקא נשים שהחזיקו בעמדות כוח בתעשיית הקולנוע המצרית, שימשו שחקניות אבל גם מפיקות, במאיות, עורכות, מלחינות פסי־קול ומפיצות, ותקופה קצרה אף היו חזקות מן הגברים בתעשייה.

באחד מביקורי בקהיר ב-2003 הזדמנתי למכון גתה בעיר להקרנה חגיגית של סרט תיעודי ושמו "עַאשִקַאת א־סינמא" ("אהובות הקולנוע") של הבמאית מריאן ח'ורי. הסרט הוא שיר הלל לא רק לקולנוע המצרי בכלל, אלא בעיקר לשש נשים חלוצות, שהצליחו לשבור כל מוסכמה אפשרית, לעסוק בתחום שנחשב בזמנו מקביל לפריצות, להתקדם ולהצליח, להפיק ולקבוע בעצמן כמה ישתכרו בעבור עבודתן. שנתיים אחר כך גם ראה אור הספר "סֻלְטַאנַאתֶ א־שַאשַה" ("קיסריות המסך") של העיתונאית והשדרנית הלבנונית מונא ר'נדור, על אותן שש נשים חלוצות, שאין ספק כי ראוי להקדיש טור נפרד לכל אחת מהן: עזיזה אמיר (1952-1901), אסיא דאר'ר (1986-1908), בהיגה חאפז (1983-1908), פאטמה רושדי (1996-1908), אמינה מוחמד (1985-1908) ומארי כוויני (2003-1916).

כל אחת מן הנשים הללו באה מרקע שונה: שתיים מהן, אמיר ומוחמד, מערי הדלתה דמיאט וטנטא; חאפז ורושדי מאלכסנדריה; ואילו דאר'ר וכוויני היגרו למצרים מלבנון. אחדות מהן בנות למשפחות ממעמד כלכלי נמוך, אחרות ממעמד הביניים וחלקן ממעמד גבוה יותר. כמה מהן נוצריות, אחרות מוסלמיות. דבר אחד עיקרי משותף להן: בחיי כולן לא היה גבר – לא אב, לא אח ולא בעל – שיגביל את צעדיהן, שימנע מהן את עיסוקן או שינצל את הכסף שהרוויחו. הן לא נישאו או שחיי הנישואים שלהן לא צלחו וקצתן לא הביאו ילדים לעולם.

מרכיב משמעותי שסייע להצלחתן המקצועית של שש הנשים הללו הוא שהן נולדו וגדלו בתקופה שהיתה נקודת מפנה בחיי נשים בעולם כולו וגם במצרים: מלחמת העולם הראשונה, שבה הביא גיוסם של גברים רבים בארצות שונות ליציאתן של נשים אירופיות לעבודה. רעיון שחרור האשה הגיע למצרים עוד קודם לכן, במשך המחצית השנייה של המאה ה-19, עם השפעתן של תרבויות אירופה וביתר שאת עם הכיבוש הבריטי של מצרים ב-1882. נוסעים מצרים שביקרו באירופה, כמו רפאעה אל־טהטאווי וקאסם אמין, קראו בכתביהם לשחרור האשה, והמאבק הלאומי שהגיע לשיאו במרד של 1919 הביא לשחרור מהיר של נשים מכבלי המסורת וליציאתן להפגנות לצד הגברים, כמו שקורה לרוב בזמן מאבקים לאומיים. בשנות ה-20 כבר פעלה במצרים תנועה פמיניסטית, ונשים כמו הודא שעראווי, מנהיגת התנועה שקראה להסרת הרעלה, או כמו המשוררת הפלסטינית מיי זיאדה שישבה בקהיר, פעלו רבות למען שחרור נשים וקידומן בחברה.

בתזמון מושלם החלה גם תעשיית הקולנוע המצרית לפרוח באותן שנים והיתה אף היא לאחד מתחומי העיסוק שבהם יכלו נשים להשתלב. ואולם כאמור, לא בקלות. מאחר שמקצועות הבמה נאסרו על נשים מוסלמיות, הרי בראשית התיאטרון במצרים הופיעו גברים צעירים בתפקידי נשים, ולאחר מכן, בעיקר בזכות מייסד התיאטרון המצרי, העיתונאי והמחזאי היהודי יעקוב ג'יימס צנוע, החלו להופיע גם נשים נוצריות ויהודיות שדיברו ערבית. אלו, טוענת ר'נדור, היו החלוצות האמיתיות של התיאטרון ושל הקולנוע במצרים. שחקניות יהודיות כמו מרים סמאט, אסתר שטאח, מיליא דיאן וויקטוריה מוסא, הן שסללו את הדרך לנשים מוסלמיות, שהחלו גם הן להופיע על הבמה סמוך למלחמה הגדולה. אבל הן היו בעיקר שחקניות ולא במאיות ומפיקות.

מה שמייחד את שש הנשים־החלוצות מיתר השחקניות הוא שהן לא היו מוכנות להישאר רק בתחום המשחק. אם בזכות אהבתן הגדולה לאמנות בכלל ולקולנוע בפרט ואם מכיוון שביקשו להחליט בעצמן, הן קיבלו עליהן סיכונים מקצועיים, נכנסו להרפתקאות כלכליות שפעמים רבות התקשו לעמוד בהן ובכל זאת המשיכו בדרכן העצמאית.

פאטמה רושדי החלה את דרכה כשחקנית בלהקת התיאטרון "רעמסס" של השחקן והבמאי יוסף ווהבי. כשהחליטה לפרוש בכעס לאחר מריבה עם המנהל, הקימה להקת תיאטרון משלה והציבה תחרות של ממש ללהקתו של ווהבי, עד כדי כך ששתי הלהקות העלו אותן הפקות תיאטרליות באותו הערב. אמינה מוחמד החליטה לצלם את אחד מסרטיה על גג בניין, מכיוון שלא היה לה כסף לצלם באולפנים. את התפאורה עשו למענה ידידים וחלק מהכסף היא לוותה ממכריה ובלבד שלא תיעזר בחברת הפקה אחרת. בהיגה חאפז, שהיתה מלחינה ונהגה לקיים בביתה סלון מוזיקלי, ביימה את סרטיה, שיחקה בהם וכמובן הלחינה את הפסקול. ואסיא דאר'ר הפיקה ב-1963 את סרט הקולנוע המצרי היקר ביותר עד אותה העת, "אל־נאסר סלאח א־דין", בבימוי יוסף שאהין.

חלק מן הנשים הללו המשיכו לפעול גם בשנות ה-50 וה-60, אבל כוחן הלך ופחת ועם השנים ורובן סיימו את חייהן בחוסר כל. יתרה מכך, אף שגם בשנים מאוחרות יותר ניתן היה למצוא נשים מפיקות ובמאיות במצרים - דוגמת המפיקה והשחקנית מאגדה, או הבמאית הפמיניסטית אינאס א־דר'ידי - הרי ברור כי עם הזמן הוצרו צעדיהן, ותעשיית הקולנוע המצרי נהפכה לתחום עיסוק נוסף שבו שלטו הגברים.

הסיבות לכך מגוונות: למרבה הצער, פעמים רבות העצמאות הלאומית המושגת בתום מאבקים כוללת מצד אחד את שחרור הגברים ומצד שני את כליאתן מחדש של הנשים בכבלי המסורת הפטריארכלית. ייתכן שבבחינת "האשה עשתה את שלה, האשה יכולה ללכת", הלך והצטמצם מקומן של הנשים המצריות בקולנוע לאחר השגת העצמאות הלאומית. ייתכן גם שירידת קרנו של הקולנוע המצרי, החל בסוף שנות ה-60 אבל הרבה יותר בשנות ה-80 וה-90, הביאה גם לצמצום מקומן של הנשים בו. וייתכן שהחזרה לדת ולמסורת היא שמנעה מהן במשך השנים להמשיך לעסוק בתחום. כך או כך, ברור כי לנשים שוב אין אותו מקום מכובד, בעל השפעה וכוח, כמו זה שהיה להן במחצית הראשונה של המאה הקודמת.

סוגיה זו של מיעוט נשים בתעשיית הקולנוע היא אחת השאלות המרכזיות שח'ורי עוסקת בהן בסרטה "אהובות הקולנוע". כל אחת מן היוצרות הצעירות המרואיינות בסרט מספרת על קשייה בתחום ועל החשש מפני עבודה עם חברת הפקה שתדחה אותה או שתפקיע מידיה את היצירה.

אלא שמאז יציאתו לאקרנים של "אהובות הקולנוע" קרו דברים רבים במצרים: הקמתו של הערוץ רותאנא־סינמא בישר את כניסתו של הון רב לתעשיית הקולנוע המקומית; ועם כל הביקורת על הפקעת התעשייה מידיים מצריות ועל השינוי באופיים "המצרי האותנטי" של הסרטים, הביא הערוץ גם לפריחה מחודשת של התעשייה ולעלייה במספר ההפקות לשנה.

בנוסף לכך, מצרים יצאה לסוג של מאבק לאומי חדש, שאמנם לא קרא לשחרור מקולוניאליזם, אבל בהחלט ביקש לשחרר את המדינה מעול השלטון הקודם, מהעריצות ומהניצול המתמשך של מרבית האוכלוסייה.

אם הושג הדבר ואם לאו, ואם בהכרח בכך תלוי קידומן של נשים בתחום או לא, אין ספק כי אלהאם שאהין מסמנת מגמה חשובה בתעשייה. "אני רוצה", אמרה בראיון עם סרחאן, "להשיב את הקולנוע המצרי למה שהיה פעם, המגדלור של התרבות המצרית". יחד עם אלהאם שאהין ניתן למצוא כיום נשים נוספות שעוסקות בהפקה, כמו השחקנית מונא זכי וכמו המראיינת עצמה, האלה סרחאן. ייתכן שאפשר לראות בכך אות מבשר טובות לקולנוע המצרי ואולי גם למצרים כולה.

כתבות מומלצות

לואיס המילטון

מרצדס ייצרה מכונית ש"קופצת כמו קנגורו". גם המילטון סובל

מדפי ממתקים בסופר

כיף כף מטורקיה ופתי בר מפולין: החברות שמוכרות כחול לבן מחו"ל

אלי מזרחי, קפה מזרחי. העסק נפתח בשיא תקופת הפיגועים בעיר

אלי מזרחי, האיש ששינה את שוק מחנה יהודה, מת בגיל 71

מתוך תחקיר CNN. האמת מגיעה לאבו עאקלה

אני מאוד רוצה לדעת אם המדינה שלי רצחה עיתונאית. אתם לא?

הפגנה של חיילים משוחררים מול הכנסת, לפני עשרה ימים

שני החוליים הכי ממאירים של החברה הישראלית בחוק אחד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"