אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

8 אלבומים חדשים ויפהפיים לראש השנה

E
שתפו בפייסבוק

כבכל שנה אנחנו עוצרים ונותנים כבוד לייבול החדש והמעניין שהמוזיקה המקומית מספקת. החודשים האחרונים הניבו תוצרת משובחת ביותר, עם אלבומים חדשים מקשת מוזיקלית רחבה - יצירה מאתגרת, בועטת וכנה, מעוררת מחשבה ורגש, חלוצה בחלקה ובעיקר אמיצה. עבודה סיזיפית ולא מתפשרת שנובעת מכור ההיתוך שהוא המוזיקה הישראלית - היפ הופ שעוצר רגע אחד מקטטה, פופ עכשווי ששואב את כל הטוב מהעבר, מוזיקה שאפתנית שדורשת קשב מהמאזין והרבה כבוד לעברית - אלה האלבומים שגרמו לנו להפסיק הכל ולהקשיב להם.
טל אורן, עלמא אליוט הופמן | עיצוב קאבר: ניצן סלינס

מהרג'אן | סיסטם עאלי

אלבומם השני של קולקטיב סיסטם עאלי נקרא "מהרג'אן" (קרקס), והשם נשאר תלוי כך, בין שמיים לארץ ובלי הסבר. צלילה לתוכו תבהיר את העניינים, אך לא תקל או תפרק את הכאוס, ולא בכדי: ההמולה הגדולה, כמעט אנדרלמוסיה, ומגדל הבבל שמזוהים עם ההרכב - מייצגים אותו נאמנה. סיסטם עאלי הם הפסע שלפני תגרת-רחוב: לעיתים - הפרדת הכוחות החמומה, תמיד המבט המפוכח שמבין שהמריבה היא מבוי סתום. בשיר "אין כמו יפו" מושרות המילים "אמא שלי יאפא היא אמא של כולם", בתמצית של מכנה משותף, שרק בו אפשר להגיד "עד כאן, עד אמא - זה הגבול". באותה תגרת רחוב יש נקודת אל חזור - כשמישהו מתחיל לקלל את אמא שלך. אבל סיסטם עאלי, בנחישות ורגישות שהיא כמעט ערמומית - מראים לנו שוב ושוב את נקודת ההתחלה שלפני הסכסוכים המיותרים - את האמהוֹת, את הבית המשותף. כך מצליחים לפרק את השנאה, את המחנות המיותרים כל כך, את הקללות שמטילים מלמעלה מי שאינם חלק מהעם. "קרקס", אם כן, הוא שם אירוני למדי לכל זה. אך לעשות אמנות כל כך מוצלחת מתוך הבית הבוער מצריך הבנה של האירוניה. בשביל לפרק את המתח צריך להכיר את החשמל. חברי ההרכב הרימו אלבום שהוא בית חדש: הוא מכיל את כל אהבותיהם המוזיקליות, את הכלים דרכם בחרו לבטא את עצמם, את שש השפות בהן הם חושבים. הוא מכיל את הסיכסוכים שבוודאי הובילו אליו, והוא מכיל את כל הפתרונות להם. "מהרג'אן" הוא מיקס רותח. הוא קומקום שורק ברתיחה. והוא הסיכוי שלנו, בינינו. (טל)

עיצוב עטיפה: Dropouts.me

Ground | אלון לוטרינגר

הרבה נשמה יש באלבום השני של אלון לוטרינגר. כמה כמיהה יש בכל שיר ושיר, והם רודפים זה את זה במן סחרחרה מהירה שאינה מאמינה שהיא עוד סיבוב אחד מגיעה לאי-תנועה, כמו אומרת – רגע, רגע, שלא ייגמר. לוטרינגר מתגלה כזמר מרשים כשהוא נע בתוך המשפחה הרחבה של הסול - "Your Touch" למשל הוא המנון סקסי ופ'אנקי, "Alone In A Room" מביא סאונד אלקטרוני גרובי, "Sweet New Potion" ו-"The Maze" הן בלדות פופ קלאסיות (באחרונה הוא מגדיל לעשות ומספק סולו שירה עמוק ומרומם, כזה שהיה יכול בקלות להשתחל למיינסטרים העולמי). הטקסטים מציגים וריאציות שונות על רומנטיקה, וכל אחד מהם נוגע בזווית אחרת של געגוע. תוך כדי הניסיון שלו למצוא את האני, לוטרינגר מוצא גם את האחר/ת, במסע שכולו חיפוש קרבה. כאמור, השירה בעלת משקל ונופך גדולים, כנסייתית לפרקים - הוא מהמהם, מושך את הצלילים, מעבה את קולו ומפלצט. משהו בסגנונו הווקאלי מזכיר לרגעים ענקי סול שחורים. המנגינות שופעות, לא בהכרח מלאות בעושר של כלי נגינה כמו שהן רחבות מהמיית הלב הרוגש. "Groud" מגובש היטב מוזיקלית ונושאית ומפתיע במיוחד בזכות הבשלות והבגרות שבו. מדובר באלבום מצוין, וככזה - מצמוץ קל והוא חולף ביעף. אנחנו לא שבענו גם אחרי מספר האזנות. (עלמא)

תמונת עטיפה: יובל רוביצ'ק, עיצוב: אלון סיון

BAYTI FI RASI | A-WA

את האחיות תאיר, לירון ותגל חיים - המסורת התימנית הקיפה מאז ומעולם. עולמן המוזיקלי המגוון הכיל, אמנם, שורשים מסורתיים עבותים, אך גם הרבה מן הפופ העכשווי, היפ-הופ, רית'ם אנד בלוז ופסיכדליה. ניסויים רפיטטיביים, ערבובים אמיצים ומסע מוזיקלי אל העבר שלהן - הביאו את A-WA ליצור את מה שהיה כל כך חסר בנוף המקומי - חשיפת השורשים לאוויר חדש הרימה את הגרוב התימני ל-2019, והקוּליות החדשה יפה לו מאוד. אלבומן החדש, השני במספר, "BAYTI FI RASI" ("ביתי בראשי" בתרגום חופשי, בהפקתו הכל-כך נבונה ונכונה של תמיר מוסקט) הוא רגע מתמשך של "אאוריקה!". הוא הטוב מכל העולמות, וסביר שיגיע רחוק. זה אלבום קונספט שכתבו האחיות על סיפור חייה של סבתא-רבתא שלהן, רחל, שעלתה בגפה מתימן. אבל כמו כל אגדה עתיקה שעוברת בין נשות המשפחה - המסרים, הכלים, האזהרות הסמויות והתרופות הגלויות - רלוונטיים כולם, לעד. הבריקו לעשות האחיות כשצרפו לשירי האלבום תרגומים לעברית, והנגישו עוד יותר את ההיסטוריה שלהן למאזין. כמו נתנו מתנה נוספת לשפה העברית כשהלבישו אותה בכשפים המופלאים של הערבית התימנית, איפרו אותה בכחל ושלחו אותה למסיבה הכי גדולה של הערב. (טל)

צילום עטיפה: תמיר מוש

Film Music | ישי אדר

איך נשמעת מוזיקה שצוללת אל האינסוף? שמדמה מעמקים, שקט, רחש מסתורי, כמו אומרת - "תעצרו את הנשימה רגע ותקשיבו". התשובה הכל כך מיוחדת לשאלה הזאת נמצאת בעבודותיו של המוזיקאי והמלחין ישי אדר, שמוכר מההרכבים נושאי המגבעת ובני המה, ומתמקד בשנים האחרונות בכתיבת פסקולים לסרטים ("בופור", "מיסטר גאגא" ו"בית לחם" למשל). זהו אלבום הסולו השלישי שלו, המהווה אסופה יפהפייה, פוערת פה ממש, של יצירות שונות מסרטים להם הלחין. הסדר בו היצירות מופיעות באלבום כל כך מדויק ואורגני, כך שבתחילה נדמה שמדובר ביצירה אחת קוהרנטית – ולא באוסף שנלקח מעלילות וסיפורים שונים. זהו אלבום שדורש סבלנות וקשב: המוזיקה אינסטרומנטלית, משתנה ומתנסה כל הזמן - נעה בין צלילים וקרקושים לא מזוהים לבין שירה חרישית ורכה, בין האלקטרוני לתזמורתי, בין השלו למטריד, אוספת אליה עוד ועוד היסטוריה רגשית ואישית ככל שההאזנה מתקדמת. הבחירה לשלב קטעים מעוררי חרדה מחד ומנגינות עדינות, כמעט ילדותיות מאידך, לוקחת את המאזין למסע תודעתי בתוך עצמו, ויוצרת חווייה מוזיקלית מרתקת - למי שחפץ להתמסר לכך. הצעה: נסו לקיים בפעם הראשונה האזנה עיוורת, בלי לבדוק מה מקור היצירות. הדבר ייתן דרור לדמיון ולרגש. (עלמא)

עיצוב עטיפה: יואב פרי

מונומנט | תומר ישעיהו

אלבום הסולו הרביעי של ישעיהו, בהשוואה לקודמים - הוא סידור מנח הגוף בתוך כורסה נוחה מאוד. רק כמה תזוזות נכונות בשביל ההרגשה המושלמת. זאת אומרת - ישעיהו יודע בדיוק את הנוסחה ליצירת שירים קלאסיים, שעומדים בפני עצמם ויהיו רלוונטיים לשמיעה גם בעוד שנים רבות. "מונומנט" הוא אלבום שהאסתטיקה המובהקת שלו יכולה להאפיל לרגע על הטקסטים: הוא נעים בצורה אבסולוטית, ויכול להתנגן ברקע של סיטואציות רבות מבלי לגנוב את אור הזרקורים או להסיח את הדעת. כל זה לא מבטל את העומק שבו: הכתיבה נהדרת, רכה וחדת אבחנה. כמו גם ההפקה הנוסטלגית (והמצוינת), שאינה נשמעת מיושנת או מועתקת, אלא מייבאת את הטוב המוכר אל התקופה הנוכחית. הרגעים היווניים באלבום הם ליטוף מתמשך לאוזניים, אבל הם גם התמסרות שהיא מלאת משמעות, בסופה. זה אלבום שיתאים לקהל רחב מאוד, במובן מסוים הימור בטוח, אבל לא מהצד המובן מאליו - אלא עם סיכוי אמיתי להתאהבות גדולה. (טל)

איור עטיפה: ענבל איל

פרקי אבות | סגול 59

נפתח בגילוי נאות: את חן רותם, AKA סגול 59, ערכתי לתקופה כשהיה מבקר המוזיקה של עכבר העיר ומאז אני רוחשת לו הערכה עמוקה. כאדם שכתב רבות על מוזיקה ניכר שהוא מחזיק בכבוד רב למילה הכתובה. הערך הנהדר הזה מתבטא היטב באלבומו החדש "פרקי אבות", שמגיע 8 שנים לאחר אלבומו האחרון, ובו הוא חוזר לבסיס המוזיקלי שלו. הראפ של סגול מאופיין במשפטים ארוכים שמורכבים משכבות על שכבות של חרוזים ופאנצ'ים, עברית רהוטה עמוסה בשנינויות לצד סלנג והיבריש, הפלואו קצבי, חד, הדיקציה הברורה מורגשת בכל מילה, הביט - ניינטיז קלאסי. הראפר שם דגש על הסאונד של תור הזהב של ההיפ הופ האמריקאי ומביא אותו היישר אל העולם המהיר ועמוס ההשפעות של היום. הטקסטים - עמוסים בהומור, במבט כן ואישי על ההיסטוריה האישית שלו, אך כמובן לא נטולי הרמות ופרומושן עצמי כיאה לז'אנר. ניכר שממרום גילו והניסיון שלו, סגול 59 לא מפחד להציג למאזיניו את סך חלקיו, כך שמלבד להיטים קורעים מצחוק כמו "המעריץ" ו"קרב סכינים", הוא מביט במראה במבט מבודח ב"אזרח ותיק", או מסכם תובנות לחיים ב"מרפסת". ב"פרקי אבות", הדור הצעיר גם הוא מקבל מקום משמעותי, כך שבאלבום תמצאו שיתופי פעולה עם אורחים מכובדים בהם רביד פלוטניק, טדי נגוסה, מיכאל מושונוב, לוקץ' ומיכאל סוויסה. (עלמא)

עיצוב עטיפה: אלעד אלחרר

אור וצל | אלי רוזן

אלבומו השלישי של אלי רוזן מייצר המשך טבעי לאלבומיו המצוינים הקודמים "כל המקומות האלה" ו"חללים גדולים", ומציג אסופת שירים שנותנת מקום גבוה לגיטרה החשמלית, לשירה הברורה ולפסנתר (בו ניגן הפעם גם אסף אמדורסקי). במובן מסוים נדמה שהוא מעט יותר אישי מקודמיו, אולי מעצם הלימבו הרועד והלא-יציב שבין אהבה שהתפיידה ובין מה שיבוא עכשיו, כשהשאלה העומדת ברקע היא האם בכלל יבוא עכשיו? ומה יהיה? הרבה פירוק והרכבה מחדש מוצגים בטקסטים, מערכות היחסים שבאות והולכות, לצד ההתבגרות שחציה מאיים, חציה מרגיע. רוזן סודק את הלב ואז מיידית אוטם את הסדק, משאיר אחריו רק כמה תפרים וחבישות, ללא דם. תשעת השירים מציגים נקודת מבט מפוכחת מעיניים שקשה להפתיע במראות חדשים, אך נפתחות לקלוט אותם בהתרגשות כאשר מגיעים במפתיע. "אור וצל", אם כך, הוא כמו כניסה אל בית זר שהושארה בו דלת פתוחה - יש חדרים שמחשיכים בכוונה, וברגעים נדירים מאירים אותם שוב, מנקים, ומסדרים ומתרגשים מחדש. (טל)

עיצוב עטיפה: אלונה וייס

עיר מרוחקת | אפרת בן צור

כמה טוב לשמוע שוב מאפרת בן צור. יצירתה האישית, כמו גם יצירתה ביצירתן של אחרות, הן אוויר לנשימה. הן משא נפש ממש. בן צור מפעימה, חד פעמית, אינה מפחדת לגעת ולהפוך בסודות והחידות שלה עצמה, ועוד יותר בכאבן ומאוויין של קודמותיה, המשוררות דליה רביקוביץ', לאה גולדברג ותרצה אתר, לתת להם נוכחות חדשה ואמיצה, פרשנות נאמנה שאינה גורעת מן המקור ויחד עם זאת מרחיבה את אופקיו ואת אופקי הלב. הנה היא שוב יוצקת עצמה למילותיהן של אחרות, כפי שעשתה עם אמילי דיקנסון ב-"Robin" לפני כשבע שנים, ממוללת אותן בקולה הילדי והחרישי משל היו חוטי צמר דקים, כמו טווה את סיפורה שלה מרוחות העבר. בן צור ענוגה, מהלכת קסם כתמיד, לחניה יפהפיים ופשוטים, נטולי יומרה אך עשירים ומרוממי רוח. הדרמה בוערת בהם על אף הרכות. האלבום בנוי כאילו היה מחזה, השירים מגלים מערכה אחר מערכה, יוצרים קו עלילתי על אף שנפרדים זה מזה. רגישותה אינסופית, היא ניגשת למלאכתה בזהירות רבה ובמחשבה על כל פרט - מהשריקה המהדהדת ב"היה זה שקט" ועד חריקות הפריטה ב"ויהי בוקר", והתוצאה – מופתית. "עיר מרוחקת", על אף תכניו המורבידיים לעתים, האפרוריים, אינו אלבום אפל - להיפך. הוא בוער מחיות, מרגש עז, מכנות ששמורה רק למי שדוחפת עצמה בחוזקה ליום המחר. האזנה ראשונה לאלבום של אפרת בן צור היא רגע מכונן, רגע של גילוי. האלבום המרהיב הזה הוא הזדמנות לאחל לכל אחת ואחד לחוות את הפלא הזה. (עלמא)

עיצוב עטיפה: רחל כנרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות