אם "ויל וגרייס" רוצה להיות פוליטית, היא צריכה להיות הרבה יותר חדה

11 שנה לאחר סיומה, שבה "ויל וגרייס" אל המסך. פרק הבכורה אמנם פורט על נימי הנוסטלגיה וצובט בלב, אבל זה לא מספיק

חן חדד
חן חדד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
חן חדד
חן חדד

"נוסטלגיה", אמר דון דרייפר, "היא צביטה בלב. יש בה יותר עוצמה מאשר בזיכרון לבדו. היא כמו מכונת זמן שלוקחת אותך למקום שאליו אתה כמה בכל לבך. היא קרוסלה שתיקח אותך מסביב לעולם ותשיב אותך הביתה". הרצון ללכוד את התחושה החמקמקה גילגל מיליונים לא רק לסוכנות הפרסום סטרלינג־קופר־דרייפר־פרייס ב"מד מן", אלא גם לתעשיית הטלוויזיה האמריקאית. בשביל הרשתות, שהקימו לתחייה סדרות אהובות כמו "נמלטים", "תיקים באפילה", "טווין פיקס" ו"בנות גילמור", הנוסטלגיה היא כלי שיווקי שמאפשר להן לוותר על השקעה כלכלית ברעיונות חדשים ולסחוף בקלות את הצופים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ