בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם "ויל וגרייס" רוצה להיות פוליטית, היא צריכה להיות הרבה יותר חדה

11 שנה לאחר סיומה, שבה "ויל וגרייס" אל המסך. פרק הבכורה אמנם פורט על נימי הנוסטלגיה וצובט בלב, אבל זה לא מספיק

תגובות
"ויל וגרייס"
Will & Grace

"נוסטלגיה", אמר דון דרייפר, "היא צביטה בלב. יש בה יותר עוצמה מאשר בזיכרון לבדו. היא כמו מכונת זמן שלוקחת אותך למקום שאליו אתה כמה בכל לבך. היא קרוסלה שתיקח אותך מסביב לעולם ותשיב אותך הביתה". הרצון ללכוד את התחושה החמקמקה גילגל מיליונים לא רק לסוכנות הפרסום סטרלינג־קופר־דרייפר־פרייס ב"מד מן", אלא גם לתעשיית הטלוויזיה האמריקאית. בשביל הרשתות, שהקימו לתחייה סדרות אהובות כמו "נמלטים", "תיקים באפילה", "טווין פיקס" ו"בנות גילמור", הנוסטלגיה היא כלי שיווקי שמאפשר להן לוותר על השקעה כלכלית ברעיונות...

קבלו גישה מלאה לכל תכני הארץ באתר ובסמארטפון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו