המהגרים ב"ארץ אהובה שלי" לעולם לא יזכו בכרטיס כניסה לישראליות

יוצרי הסרט התיעודי הופכים סצינות טעונות לפואטיקה אישית שרוח של עצב מהורהר שורה עליה. אך למרות הקריינות האוהדת, אין בו מלה על מצבם הסוציו־אקונומי של גיבוריו החיים בפריפריה החברתית והמחשבתית של ישראל

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

גילוי נאות: גדלתי בבלוק כזה, בבית שעדיין לא התחבר לרחוב עם שם, בבניין שהיה לו רק מספר. עשבי פרא בחצר חולית, גרם מדרגות עם שפריץ טיח דוקרני, מעקה מתכת, רצפות כהות וכעורות — הכל מוכר לי, גם בתיעוב וגם באהבה. זו תחנה ראשונה ולפעמים גם אחרונה של מהגרים שהגיעו בחוסר־כל לישראל.

דבר לא השתנה בעשרות השנים שמפרידות בין הבלוק באשדוד לבלוק במעלות, מס' 461. בין כתליו חיים לריסה, שהגיעה מרוסיה; סנואווייט, שהגיעה עם צד"ל מלבנון; וגמואל, שהגיע עם בני מנשה ממדינת מיזוראם שבהודו. כשצפיתי בהם, יכולתי אפילו להיזכר בריחו המיוחד של גרם המדרגות. ריח של צער, קראה לו אמי. אולי משום כך איני יכולה לחוות את "ארץ אהובה שלי", הסרט התיעודי ששודר היום (רביעי) בערוץ 8 על חלומות ומלחמות של מהגרים, כסיפור שיש בו מספיק תקווה לישראליות מיטיבה. הרי רק בעוד דור או שניים, במאמצים גדולים, אולי רק בחסדי שמים, תעטוף את כל האנשים האלה זהות מאחדת חזקה מספיק לעמוד בפני גורלות אישיים מוכתבים מראש. ואולי גם אז לא.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ